אותות יום הולדתי

שבע שנים

ועדיין לא הצלחתי ללמוד מהו המנגנון

שיצליח לתעתע בגופי

וימחק מתוך עורקיי

את העצב המתגנב ומתחיל לזרום בתוכם

הרבה לפני שראשי נזכר

כי הגיעו הסתיו

ויום הולדתי

המבשר שעוד רגע בפתח יעמוד

י"ז בחשוון


וממשיכה לקוות שכבר נעלמו האותות מהגוף

ובמהלך השנה שוכחת את עצמאותן

ומנסה להימלט

וכואבת מחדש לגלות

את עוצמת עקבותיו של האובדן


ואחר כך יגיעו חודשים שקטים, ושוב אוליך עצמי שולל

להאמין

שחזרתי להיות

כאחת האדם.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל