אזכרז איתנו אבל אחרת - 20 שנה

אז איך זה מרגיש 20 שנה? התשובה כמו תמיד בפרטים הקטנים.

למשל: להמשיך לשבת לידך כנהג מלווה ולהזהיר אותך לא להתקרב לרכב שאתה עוקף כי לא זכית לנהוג מספיק והנהיגה שלך היתה זקוקה לשיפור קל...

למשל: להביט בך בהנאה משתעשע עם האחיינים ההולכים ומתרבים וגדלים.

למשל: ללוות את אימרי לאימון כדורסל עם גיא גודס ולהזכיר לגודס שהוא הביא לך פעם כדור חתום ע"י כל שחקני מכבי תל אביב, למרות שאתה אדום בנשמה.

למשל: להיזכר בטורניר שעשינו באולם הספורט ברודמן ובכל פעם החלפנו זוגות משחק, אתה אור וגם גיא צבי שהיום כבר משחק על פי חוקים אחרים.

למשל: אולי יהיה לך חשק לשחק דווקא כדורשת עם גל, נעם, תהל, אימרי, יהב ואפק שמתרוצץ ביניכם ורוצה את הכדור לעצמו.

למשל: סקרן מאד לשמוע איך אתה מסתדר עם האנגלית הישנה שלך עם זו המשודרגת של נעם, תהל, אימרי ויהב או אולי לוקח מהם שיעורים פרטיים.

למשל: מי יבקש ממי עזרה על המחשב אתה מאור או מגל או הם ממך? סרטים

יש ימים רבים שאני שואל את עצמי כמו בליל שבת הארור ההוא י"ז במרחשוון: "מה זה הסרט הזה? מה אני עושה כאן?". 20 שנה אני אומר: "בחרתי בחיים". אני משוכנע שהילדים, הנכדים, החברים ואחרים מרגישים שאני מתכוון לזה.

אז נכון שלפעמים אני עצוב, הדמעות חונקות ברגע של געגוע ותחושת פספוס, או מתרגש לשמוע את אפק המקסים בן שנתיים שנמצא בשלב מתקדם של חיבור מלים למשפטים, יודע להצביע על התמונה עם הצ'ימידן ולומר: "דוד רז".

מרגש אותי שאחרי 20 שנה אני מופתע מחדש לשמוע עוד רסיסי סיפורים שלא ידעתי עליך. אני מתרגש מחדש מעוד יום רזי הארץ שאין כמוהו בארץ.

ומתרגש לדעת שגם אחרי 20 שנה קבוצתך הפועל תל אביב לא שכחה אותך וראש המועצה האזורית מגידו איציק חולבסקי הניח זר מטעמה.

אחרי 20 שנה אני נרגש לראות רבים כל כך שמגיעים לאזכרז לחבק ולהזדהות ואומר שוב אבל הפוך: "לא ייאמן! זה הסרט שלי?" יש יותר מדי הוכחות ברורות שזה לא סרט. זה כואב ואמיתי אבל אני בחרתי בחיים.

תמיד אזכור את שתי השורות האחרונות בברכה שכתבת ליום הולדתי ה-50:

"אתה יודע, אצלי ראיית העתיד נמצאת בשלב די מוגבל -

יש דבר אחד שאני יודע: אני רוצה להיות כמו אבא שלי כשאגדל!"


אבא


יח' במרחשוון תשפ"ב - 24.10.21

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים