אזכרז 16 - הזמן העקשן

הבוקר, עם נקיפות מצפון פולניות, העזתי לקחת פסק זמן מהשגרה, מהעבודה. פסק זמן כדי להיות רק אתך. אבל על משקל הקלישאה המוכרת: אני יכול לעזוב את הרדיו ליום אחד, אבל הרדיו כנראה לא עוזב אותי גם לא ליום אחד.

חברי היקר גבי זהר שהחליף אותי הבוקר, התעקש לשוחח איתי בשידור על יום השנה ה-16, ללכתך ל"מקום אחר", כמו שהתחלנו לספר לנכדינו לפני 11 שנה. גבי המנוסה שאל אותי מיד על מקומו של הזמן בזיכרון האישי והמשפחתי.

החשש מה עושה הזמן לזכרון, להנצחה, לגעגוע, או לקלישאה הרדודה: "הזמן מרפא את הפצעים", התפתח אצלי בשלב מאד מוקדם אחרי לכתך מעולמנו.

אבל מסתבר שלא צריך להרחיק כדי לחפש תשובות לפחות בחלקן. די לשמוע את החבר היקר שלך, יניב גל, מרגש אותנו מברלין הרחוקה בדרכו הייחודית ומאניש אותך, מפיח נשמה באפך, לרגע קל. להתרגש ולראות כאן את אחותך האהובה גל מתעקשת להגיע הלילה מסן חוזה הרחוקה מאד למרות שהיתה לה סיבה מוצדקת ומובנת לוותר הפעם ולדעתי גם אתה היית מוותר לה.

אני נפגש שוב ושוב באמצע הדרך עם הרבה אנשים שאולי אתה עזבת אותם אבל הם לא עוזבים אותך למרות שיום נפילתך הולך ומתרחק לעבר השקיעה.

אני שמח, באמת שמח, שאנחנו כאן מצליחים ליצור חיבור איכותי בין הכאב הצורב על האובדן וההחמצה לבין היכולת של כולנו לפתח כאן מציאות איכותית של אוהביך ומכיריך ולא לוותר על חסרון היותך.

בעוד מספר שבועות אנחנו נרקוד ונשמח עם קול הלב בחתונה של אור ושרין. הרי אני מכיר אותך. בטוח שתפרגן. כבר בבר המצווה של אור אמרת לו שהוא יעבור אותך. זה יהיה עוד צומת דרכים. אנחנו נמשיך ונהנה מהנכדים המקסימים שמכניסים כל כך הרבה שמחה אמיתית לחיינו.

אל תדאג ילד רז. אתה תמשיך ותהיה איתנו אבל אחרת, בשמחות, בחוויות, בבדיחות ובכל הזוויות האפשריות בחיינו. אפילו הזמן העקשן לא יעצור אותנו.