ארון החֶסֶר

רציתי להראות לך תמונה

לשתף אותך בעולמי....

ומיד נזכרתי:

אינך יכול לראות,

אני לא יכולה לשתף....

מכניסה למגירה של:

"חבל שהוא לא יכול לראות",

והמגירה כבר גדושה וגולשת,

עמוסה בכל אותם דברים

שלאורך השנים אתה מפסיד שאינך רואה,

וכבר צריך לבנות

ארון שלם –

ארון הַחֶסֶר!

ארון-החֶסֶר של נפילתך.

בהתחלה היו שפע דברים לגעת בהם.

הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.

עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה -

הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,

שאתה אינך בהם.

בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות

בהם יכולתי לצלם את עמידתך ולדעת: אתה אינך!

עכשיו יש מקומות שבהם פשוט לא היית. אינך שייך!

חוויה חדשה: אינך שייך!

ואני מכניסה אותך בכוח אל תוך העולם הזה.

משייכת אותך אליו.

אתה אינך חסר דבר, ואנחנו כל כך חסרים אותך

ומגירה קטנה של חֶסֶר צמחה לארון ענק

שצריך בית משל עצמו

שיכיל את כל המקומות בהם אתה


אינך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל