אתה לא יודע מה יהיה מחר - מיכל מאי

לכל בן אדם יש סוגים שונים להתמודד עם כל מיני מצבים ואני מנסה להתמודד עם זה בצורה אובייקטיבית.

אין לי כל כך הרבה אופטימיות לדבר כזה, אז אפשר להסתכל על זה גם בצורה אחרת.

אנחנו, השכבה שלנו סיימה את נוער לנוער לפני שנתיים, היינו כולנו באותו אזור, אני הייתי בסניף חיפה, היינו נפגשים בימי שישי בחורבה, בכל מיני מקומות אחרים.

אחרי שמסיימים בדרך כלל דרכינו נפרדות, כל אחד מתגייס בדרך שלו לצבא, חברים, חברה, כולם גדלים והופכים להיות אנשים אחרים וכשעכשיו מסתכלים על זה אחורה זה נראה כל הילדות שלנו בעצם. כל החוויות שכולם מדברים פה, הזכרונות, וימי הולדת לעשות ביחד.

כשהייתי בהלוויה, ראיתי שם את כל הבוגרים, ראיתי אנשים מאילת עד למקום הכי צפוני, וחשבתי ככה בלב איך כולם כולם באו לחלוק את הכבוד הזה, כי באמת, שכשהיינו צריכים אותו הוא תמיד היה שם בשבילנו, לא משנה איפה גרת, אם זה באילת או בסניף הכי צפון, הוא היה שם בשבילך, הוא היה מגיע או שזה היה בטלפון, פשוט ידעו שהוא תמיד שם בשבילם.

פשוט חשבתי כמה עצוב שעושים את זה, שמעגל הבוגרים שלנו שוב התאחד בנסיבות האלה ואיך נפגשנו כל הבוגרים אחרי שנתיים, מדברים אחורה ונפגשים. אני חושבת שכולנו למדנו להעריך מה זה ערך של חברות, ובכל זאת כולנו פה בערך בגיל העשרים, למדנו להעריך מה זה חבר, מה זה בן אדם שפתאום אתה מאבד מישהו שהוא בגיל שלך, שהוא חלק ממך, לא משנה אם הוא חבר נפש או רק הכרת אותו, זה לאבד איפשהו חבר בגיל שלך, וכולנו חיילים, רובנו לפחות חיילים, מי שלא השתחרר ולדעת שבעצם זה הפך להיות הרבה יותר קרוב, במדינה שלנו. וזה כל כך כואב, וזה לא סתם קשה לי כמו איזה סבתא-רבא או חס וחלילה מישהו שבגיל שלך, זה מישהו שבקושי בן 20, זה מישהו שגדל איתך, שהיה ילד, שהוא ילד.

אז חשבתי שכולנו פה עכשיו מבינים שאסור לנתק קשר, וצריך להיות ביחד, ותמיד להיות אחד בשביל השני ולדעת להקשיב, וגם אם זה יום הכי גרוע בעולם, תמיד לסיים שיחה בחיוך, וגם אם אתה הכי כועס לחייך כי אתה לא יודע מה יהיה מחר.

רצוי שכולם ישארו תמיד בקשר ואם מה שקורה עכשיו, כל אחד בבסיס שלו או שכל אחד עם החברים הוותיקים שלו, כולנו צריכים להיות אחד בשביל השני.

אני חושבת שרז סחף את הסניף שלו וכל השכבה שלנו, סחף אותנו אחריו ואני מקווה שבאמת באמת באמת נהיה חזקים יותר, וביחד אנחנו נגיע למצב טוב יותר ולא נצטרך לאבד עוד אדם.


ערב הנצחה, נוער, לנוער, 6.12.2001

פוסטים אחרונים

הצג הכול

20 זה המספר הזה שכולנו חששנו מהיום שיגיע. 20 זו השנה הזאת, שבה מספר השנים שאינך - גדול ממספר השנים שהיית. וכמה דברים קרו ב=20 שנה. דברים כמו פייסבוק, ויקיפדיה, ווייז, וואטסאפ, כיפת ברזל, ריצוף גנום וע

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז