את רז אני מכירה מכיתה ג' - אתי יאיר

ממש לא חשבתי שאני אהיה עוד פעם במעמד הזה, ובנסיבות האלה.

את רז אני מכירה מכיתה ג', הוא הוקפץ אלינו כיתה. הוא תמיד היה גאון קטן. גאון גדול. והייתי איתו יחד ביסודי, ואז הוא עבר לאורט ביאליק, וכל כך כעסתי עליו "מה אתה עובר?"

אחרי זה המשכנו להיות יחד בנוער לנוער, ויחד בשכבה, ויחד בהנהגה, ויחד בחבר'ה. ואז הגיע הצבא כמו שכל אחד כאן קרה לו, זה קורה, הלכנו למקומות אחרים.

בחודש האחרון, אנחנו כולנו, הסביבה של החברים שמסביבי, מנסים לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. איכשהו.

אני חושבת שהיית גאה בנו כי אנחנו עושים, מה שאתה תמיד עשית, רק עכשיו אנחנו עושים את זה מתוך כאב. אנחנו אוחזים אחד בשני כמו שתמיד אחזת, אנחנו תמיד אחד בשביל השני כמו שתמיד אתה היית, אנחנו מתקשרים כל יום וכל פעם שאנחנו סוגרים, אנו מפחדים שלא נדבר יותר. לפחות אני. כל תמונה פתאום נשמרת כמו איזה אוצר, בעיקר אם הפרצוף שלך מופיע בא, וזה קשה להיות רז. אפילו שעושים את זה מתוך כאב.

אתה היית כל כך גאה כי אנחנו תמיד כמו שאתה היית, אנחנו שתמיד היית רוצה שנהיה. אני כתבתי שנהרגת, שזה היה רגע ארור, אתה בטח תשנא אותי על ההשוואה כשרבין נהרג, כולם אומרים את זה בציניות, וכולם זוכרים איפה הם היו באותו רגע. אז אני הייתי בבית ועשיתי שיעורים בפסיכומטרי, וכל כך שנאתי, אמרתי מה אני עושה את זה, למי אכפת מה יהיה מחר. ואז הגיע הטלפון: תמר מתקשרת, לא האמנתי לה בשום צורה שזה נכון. אני עד עכשיו לא מאמינה.

לפני שבוע השתחררתי, והחזרתי ת'דברים שלי לבקו"ם, וכולם שמחו, ואני לא, כי אתה לא תחזיר.

זה היה לי ממש קשה. וכולם התקשרו וברכו אותי. ההורים שלי אומרים לי, נגמרו ה'שלושים' וצריך להמשיך הלאה, ואבא שלי בא אלי, בא להגיד ברכה, ואני אומרת לו "עזוב, רק שנחיה, רק שנהיה בריאים". וזה מטומטם, כי אני לא אמורה לדבר ככה, אבל ככה אני מרגישה עכשיו. ועל כל חייל אני מסתכלת כדי לבדוק שאולי זה אתה. וזה מטומטם אבל זה מה שאני עושה. ואני יודעת שזה מה שחברים שלי עושים גם.

חלמתי עליך, יומיים אחרי שנהרגת, כתבתי לך מכתב שאני מקווה שתופיע לי בחלום ותגיד לי מה לעשות. ואז אמרת, ואולי זה מתוך הפנימיות, לא יודעת, כל אחד איך שהוא מפרש חלומות, אתה אמרת לי: "שכולם יחייכו ושכחת משהו בבית ואתה עוד תחזור" ואני אמרתי: "כולם יושבים עליך 'שבעה' מה אתה עושה פה ברחוב, בוא הביתה" ואתה אמרת לי שעוד תחזור. אז אני לא יודעת איך, בגילגול אחר או... אבל אני יודעת שאתה חוזר כל שניה בכל אחד בלב שלנו, כי נועם, אופיר, יסמין, מעיין, איתמר, יניב, אייל, כולם, קצת רז עכשיו.

אני אוהבת אותך מאוד מאוד, ואתה בטח יודע את זה כי אני אומרת את זה כל לילה לפני השינה, אבל באמת אני אוהבת אותך.

(לאמא של רז) ואני יודעת שקשה עכשיו, ואני יודעת שכואב, ואני יודעת שנראה שלא נראה שיש יציאה מהמצב הזה, אז אולי לא תצאי מהמצב הזה, תצאי שונה אבל את תצאי, ותדעי שכל החברים האלה הם המשפחה שלך. לא נוכל להיות רז, כי אף אחד מאיתנו לא רז. אבל אנחנו באמת באמת אוהבים אותך.


ערב הנצחה, נוער לנוער, 6.12.02

פוסטים אחרונים

הצג הכול

זיכרון במרחק הזמן - ברק לפר

לא פעם מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב. מכתב לרז, זכרון על רז, אבל בכל פעם שהתחלתי לרשום, באותה המהירות בה הגיעה היוזמה, כך גם השתלט איזשהו דחף לא משביר לגנוז. הוא מת הרי... זה מטופש לדבר איתו. במסע הישראלי

יום הזיכרון בזום - טלי

אז אחרי כמעט 19 שנים שהתרגלנו לדבר ביום הזה אל קבר, השנה גם הקברים מקשיבים Online. כנראה שבכל דבר אפשר למצוא משהו חדש, כשהמציאות מחייבת. מידי פעם מנסה לחשוב מה היית אומר. מה היית אומר על התקופה הזאת,

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל