את רז אני מכירה מכיתה ג' - אתי יאיר

ממש לא חשבתי שאני אהיה עוד פעם במעמד הזה, ובנסיבות האלה.

את רז אני מכירה מכיתה ג', הוא הוקפץ אלינו כיתה. הוא תמיד היה גאון קטן. גאון גדול. והייתי איתו יחד ביסודי, ואז הוא עבר לאורט ביאליק, וכל כך כעסתי עליו "מה אתה עובר?"

אחרי זה המשכנו להיות יחד בנוער לנוער, ויחד בשכבה, ויחד בהנהגה, ויחד בחבר'ה. ואז הגיע הצבא כמו שכל אחד כאן קרה לו, זה קורה, הלכנו למקומות אחרים.

בחודש האחרון, אנחנו כולנו, הסביבה של החברים שמסביבי, מנסים לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. איכשהו.

אני חושבת שהיית גאה בנו כי אנחנו עושים, מה שאתה תמיד עשית, רק עכשיו אנחנו עושים את זה מתוך כאב. אנחנו אוחזים אחד בשני כמו שתמיד אחזת, אנחנו תמיד אחד בשביל השני כמו שתמיד אתה היית, אנחנו מתקשרים כל יום וכל פעם שאנחנו סוגרים, אנו מפחדים שלא נדבר יותר. לפחות אני. כל תמונה פתאום נשמרת כמו איזה אוצר, בעיקר אם הפרצוף שלך מופיע בא, וזה קשה להיות רז. אפילו שעושים את זה מתוך כאב.

אתה היית כל כך גאה כי אנחנו תמיד כמו שאתה היית, אנחנו שתמיד היית רוצה שנהיה. אני כתבתי שנהרגת, שזה היה רגע ארור, אתה בטח תשנא אותי על ההשוואה כשרבין נהרג, כולם אומרים את זה בציניות, וכולם זוכרים איפה הם היו באותו רגע. אז אני הייתי בבית ועשיתי שיעורים בפסיכומטרי, וכל כך שנאתי, אמרתי מה אני עושה את זה, למי אכפת מה יהיה מחר. ואז הגיע הטלפון: תמר מתקשרת, לא האמנתי לה בשום צורה שזה נכון. אני עד עכשיו לא מאמינה.

לפני שבוע השתחררתי, והחזרתי ת'דברים שלי לבקו"ם, וכולם שמחו, ואני לא, כי אתה לא תחזיר.

זה היה לי ממש קשה. וכולם התקשרו וברכו אותי. ההורים שלי אומרים לי, נגמרו ה'שלושים' וצריך להמשיך הלאה, ואבא שלי בא אלי, בא להגיד ברכה, ואני אומרת לו "עזוב, רק שנחיה, רק שנהיה בריאים". וזה מטומטם, כי אני לא אמורה לדבר ככה, אבל ככה אני מרגישה עכשיו. ועל כל חייל אני מסתכלת כדי לבדוק שאולי זה אתה. וזה מטומטם אבל זה מה שאני עושה. ואני יודעת שזה מה שחברים שלי עושים גם.