"ביום בו המוזיקה מתה" - אופיר אורן

ובו במקום היא נולדה מחדש. גדולה יותר, חזקה יותר, נחושה יותר. והיא לא עזבה אותי מאז.


זה היה ביום שישי, או שבת, או שני (או סתם יום שמתחיל ב-ש'). ישבנו אצלך בחדר ושאלת מה הדיסק האחרון שקניתי. אמרתי לך - משהו של אדם. אחרי בערך רבע שעה הפסקת לנעוץ בי מבט מוזר ושלפת מארון הספרים המט ליפול את הדיסק הכחול הזה, ואמרת לי - סבבה. עכשיו תקשיב לזה. ואני הקשבתי. במשך שעה שלמה ישבנו, הקשבנו, צחקנו, שרנו, הרצנו את הקטעים קדימה ואחורה ושמענו שוב ושוב את אותם שירים שמלווים כל שנייה מחיי עד היום. בערב ההוא הצלחת להחדיר את המוזיקה וההומור לנשמה שלי, ויחד איתך הם ישארו שם תמיד.


להקת כוורת בשבילך הייתה יותר ממוזיקה והומור. היא הייתה סיפור של חברות אמת שמצליחה להתעלות על מכשולי הזמן והמרחק גם אחרי שנים רבות. חברות כמו שידעת אתה להעניק לברי המזל שזכו בה. וכמו להקת כוורת, היינו גם אנחנו שבעה חברים הכי טובים, מאוחדים בשמחת החיים, בהומור, במטרה כלשהי שלא כל כך ידענו לצייר אבל ידענו שהיא נמצאת שם.


בשבילך, כל בן אדם היה חבר. כל אחד היה ראוי לחום והבנה, כל אחד היה ראוי לאוזן קשבת וליד תומכת. בין אם קרוב או רחוק, מכר או זר מוחלט. וההבנה הזאת פשטה גם בי, בלי שהיית צריך להגיד שום דבר, או לנסות לשכנע. הייתי רק צריך להסתכל עלייך, על היחס שלך לזולת, בשביל להבין איזה מין בן אדם אני רוצה להיות. אני זוכר איך סיפרת לי בהתרגשות על ההופעה של כוורת בשנת 2000. כל חברי הלהקה התאחדו כדי לעזור ליצחק קלפטר לעבור ניתוח דחוף בחו"ל. ורגע השיא מבחינתך היה כשהם עמדו יחד על הבמה ושרו את "with a little help from my friends". מה יכול להיות יותר רז מזה? ואת ההבנה הפשוטה הזאת, את זה שמה שמגדיר אותנו בחיים הוא כמות החיים שאנו מצליחים לגעת בהם, אני נושא איתי מאז.


אישתי תמיד אומרת שאני יותר מדי חברותי. שאני רק פוגש מישהו וכבר הופך אותו לחבר טוב. חברים אחרים לא מבינים למה אני מתעקש לשמור על חברות, קרובה או רחוקה ככל שתהיה, ולמה אני מוכן לעשות את המאמץ הנוסף בשביל לעזור למישהו, אפילו אם הוא זר גמור.