"ביום בו המוזיקה מתה" - אופיר אורן

ובו במקום היא נולדה מחדש. גדולה יותר, חזקה יותר, נחושה יותר. והיא לא עזבה אותי מאז.


זה היה ביום שישי, או שבת, או שני (או סתם יום שמתחיל ב-ש'). ישבנו אצלך בחדר ושאלת מה הדיסק האחרון שקניתי. אמרתי לך - משהו של אדם. אחרי בערך רבע שעה הפסקת לנעוץ בי מבט מוזר ושלפת מארון הספרים המט ליפול את הדיסק הכחול הזה, ואמרת לי - סבבה. עכשיו תקשיב לזה. ואני הקשבתי. במשך שעה שלמה ישבנו, הקשבנו, צחקנו, שרנו, הרצנו את הקטעים קדימה ואחורה ושמענו שוב ושוב את אותם שירים שמלווים כל שנייה מחיי עד היום. בערב ההוא הצלחת להחדיר את המוזיקה וההומור לנשמה שלי, ויחד איתך הם ישארו שם תמיד.


להקת כוורת בשבילך הייתה יותר ממוזיקה והומור. היא הייתה סיפור של חברות אמת שמצליחה להתעלות על מכשולי הזמן והמרחק גם אחרי שנים רבות. חברות כמו שידעת אתה להעניק לברי המזל שזכו בה. וכמו להקת כוורת, היינו גם אנחנו שבעה חברים הכי טובים, מאוחדים בשמחת החיים, בהומור, במטרה כלשהי שלא כל כך ידענו לצייר אבל ידענו שהיא נמצאת שם.


בשבילך, כל בן אדם היה חבר. כל אחד היה ראוי לחום והבנה, כל אחד היה ראוי לאוזן קשבת וליד תומכת. בין אם קרוב או רחוק, מכר או זר מוחלט. וההבנה הזאת פשטה גם בי, בלי שהיית צריך להגיד שום דבר, או לנסות לשכנע. הייתי רק צריך להסתכל עלייך, על היחס שלך לזולת, בשביל להבין איזה מין בן אדם אני רוצה להיות. אני זוכר איך סיפרת לי בהתרגשות על ההופעה של כוורת בשנת 2000. כל חברי הלהקה התאחדו כדי לעזור ליצחק קלפטר לעבור ניתוח דחוף בחו"ל. ורגע השיא מבחינתך היה כשהם עמדו יחד על הבמה ושרו את "with a little help from my friends". מה יכול להיות יותר רז מזה? ואת ההבנה הפשוטה הזאת, את זה שמה שמגדיר אותנו בחיים הוא כמות החיים שאנו מצליחים לגעת בהם, אני נושא איתי מאז.


אישתי תמיד אומרת שאני יותר מדי חברותי. שאני רק פוגש מישהו וכבר הופך אותו לחבר טוב. חברים אחרים לא מבינים למה אני מתעקש לשמור על חברות, קרובה או רחוקה ככל שתהיה, ולמה אני מוכן לעשות את המאמץ הנוסף בשביל לעזור למישהו, אפילו אם הוא זר גמור.


זה אתה רז, שחי בי, שמכוון את דרכי ומנחה אותי מלמעלה. וכל פעם שאני מצליח להעלות חיוך על פניו של אדם כלשהו, אני רואה בכך את המשך קיומך בעולם הזה, זמן רב אחרי שעזבת אותו. אני מסתכל על חברי הקרובים, ה"חבורז", כפי שהורייך מכנים אותנו. ואני רואה אותך חי בכל אחד ואחד מאיתנו. וכמו בחייך כך גם במותך - מעודד אותנו לשמור על החברות בכל מחיר, להיות שם ברגעים הטובים, להיות שם ברגעים שקשה, להיות אופטימיים. לחייך לבן אדם שאנחנו פוגשים ברחוב מתוך ידיעה שהחיוך הזה ידביק בדרכו פרצופים אחרים. לדעת ש"מעשה טוב אחד ביום" הוא לא סתם קלישאה אלא דרך חיים שבאמת עוזרת. להיות אנשים טובים יותר, להתאמץ יותר ולעשות יותר למען הסביבה, למען המדינה, למען עצמם. אנשים שבשבילם המושג "הצטיינות" הינו חלק מערך אהבת הזולת והמולדת ולא מאהבת העצמי. בעולם שהופך ליותר ויותר אינדיבידואליסטי, שה"אני" בו הופך להיות מושא הכל, נדיר יותר למצוא אנשים שעוד חושבים שיש תכלית גדולה יותר לחיים ושיש ערכים שלאורם שווה לחיות, ואפילו שווה למות.


זו הצוואה הלא כתובה שלך, המוזיקה שהיא תמצית חייך, שאני משתדל לנגן בכל רגע בחיי. צוואה שאני מקיים בשמחה גדולה, צוואה שהסבה לי אושר רב במרוצת השנים, וכנראה שגם תסב לי עוד אושר רב בעתיד. ובכל מבט מאושר של חבר, בכל הכרת תודה של זר ברחוב, אני רואה אותך מחייך אלי ויודע שמעולם לא עזבת, שלעולם לא תעזוב.


"אני מסתדר עם קצת עזרה מידידיי" כתבו פעם פול וג'ון, ומי כמונו, רז, יודע בדיוק למה הם התכוונו.



מתוך ערב "עשורז" לזכרו, נובמבר 2001

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רז היקר, יום הזיכרון 2018 - טקס בשגרירות בברלין שבו אני מספר עליך בעברית ואנגלית ומנסה להסביר לעובדים הגרמנים (שזה גם ככה הזוי...) למה אנחנו עצובים ביום הזה. יום הזיכרון 2019, אני יושב על ספסל ברחוב ר

20 זה המספר הזה שכולנו חששנו מהיום שיגיע. 20 זו השנה הזאת, שבה מספר השנים שאינך - גדול ממספר השנים שהיית. וכמה דברים קרו ב=20 שנה. דברים כמו פייסבוק, ויקיפדיה, ווייז, וואטסאפ, כיפת ברזל, ריצוף גנום וע