גיוס אחים שכולים ליחידות קרביות - מכתב תגובה

גיוס אחים שכולים ליחידות קרביות: תגובה לביקורת טלוויזיה של אורי משגב: "איחלתי לחייל בהצלחה"

מכתב למדור "קוראים כותבים" בעיתון "הארץ"

סוגיית גיוס האחים השכולים ליחידות קרביות איננה פשוטה. עד השנים האחרונות כול תשומת הלב, הציבורית והממסדית, הייתה נתונה להורים השכולים. את האחים התחילו "לראות" רק בעשור האחרון (וגם זה נעשה עדיין דרך משקפיים מאד צרים). ביקורת הטלוויזיה של אורי משגב ממשיכה את הקו שרואה רק את ההורים השכולים, ולא נותן מקום לאחים. לטענתו, "מדינה מתוקנת הייתה משחררת לחלוטין מהצבא יתומי מלחמה ואחים שכולים, ולא מפקירה את ההורים האומללים למסכת לחצים של בני 18 להוטים, שמוטיבציית השירות שלהם מתודלקת לאורך שנים באייטמים מהסוג הזה". והיכן רצונם וכבודם של אותם בני 18, שמקבלים הכשרה במערכת החינוך לשירות משמעותי בצבא (או "הכנה לצה"ל כפי שזה מוכר יותר)? ומה עם רצונם של בני 18 להיות כמו חבריהם ויחד עם חבריהם בקבוצת השווים ולהתגייס לסיירות וליחידות התנדבותיות? מי יראה אותם? האחים השכולים זכאים, לדעתי, להגשים את עצמם ולבחור את דרכם בשירות הצבאי מתוך דיאלוג מתחשב עם ההורים (התחשבות בצרכים ובקשיים של שני הצדדים). ובאותו נימה המבקשת לראות את האחים השכולים, יש להתייחס גם לזכותם של האחים האחרים במשפחה (בעיקר הבוגרים יותר) להביע עמדה לגבי רצונו/ זכותו של אחיהם להתגייס ליחידה קרבית. למנוע מהאחים בני 18 את אפשרות הגיוס ליחידה קרבית בגלל הכאב של ההורים זה אומר לשים עליהם את הקשיים של ההורים. לאחים השכולים יש מטען קשיים גדול מאד משל עצמם. לדעתי, זה לא הוגן לשים עליהם את הקושי של ההורים. זכורות לי שיחות ליל שבת בין 2 ילדיי הצעירים, כאשר בני השלישי, שהיה חייל ב"דוכיפת" היה חוזר לסוף שבוע הביתה. הוא ואחיו הצעיר, שהיה אז בן 14, שוחחו על שירות צבאי ובאיזו יחידה כדאי לבחור, ותמיד דובר בסיירות ההתנדבותיות (בעוד ששני ילדיי הבוגרים שרתו במודיעין). ב - 2.11.01 נהרג בני השלישי, סמ"ר רז מינץ, בפעילות מבצעית ליד רמאללה. כשהגיע מועד הגיוס של אחיו הצעיר, היה ברור לי ולאביו, שנאפשר לו לבחור יחידה צבאית על פי מצפונו, שאיפותיו ונתוניו האישיים. הוא בחר לשרת בגדוד "חרוב" של חטיבת " כפיר" (גדוד "אח" ל"דוכיפת"). ואנחנו כיבדנו את בחירתו. וכיום הוא עדיין משרת כמ"כ בגדוד. באחת ההרצאות שנתתי לפני קצינים על קשיים של אחים שכולים המתגייסים ליחידות קרביות שאלו אותי, אם לא רעדה לי היד כשחתמתי על כתב "וויתור". השבתי שהיד ממשיכה לרעוד לי בכול סוף שבוע, כשהוא מגיע הביתה ויוצא לבלות עם חברים, ואני נותנת לו את מפתחות המכונית (אביחי נחום, אח שכול שנהרג לפני