דברים במשחק כדורסל לזכר רז

משחק כדורסל לזכר רז

28 באפריל אלפיים ושתיים לפני חודש ימים מלאו לרז עשרים לפני חודש ועשרה ימים מלאו לגיוסו שנתיים ימים לפני מאה ושמונים ימים – השתנו לי בדקה אחת כל החיים. לפני חודש ימים צִיַינוּ את יום הולדתו העשרים על קברו והוא – איננו והוא – כל כך ישנו. מה בוחרים להגיד במעמד הנצחה? לספר מי היה רז? לספר כמה כואבים הוריו? אֶחיו ואחותו? הסבתא? הדודים, החברים הנפלאים, כמה הוא חסר לחֲבֵרָה? ואולי לספר על התמיכה הרבה מכולם – מהצבא, מהקרובים, מהחברים בעבודה ובמיוחד מרדיו חיפה? והאם להתייחס לכל מה שקורה עכשיו במדינה? כשלא רואים את הסוף של מעגל האימה. ואולי פשוט לומר לכולכם תודה על העזרה? מה כך סתם בלי להגיד איזה ילד נהדר הוא היה? מה תבחר לספר אמא על בן כה נפלא? ילד שכולו חיוך, ילד עם נשמה גדולה, ילד שרואה סבל ומיד מתגייס להגיש עזרה, ילד שיודע לתת לחברים עצה נבונה, ילד שהאסוציאציה לשמו היא אהבה והקשבה. ילד שבמקום לסנן לאמא קללה בשעת רִתְחָה פשוט אמר לה: "אין לך מושג כמה אני כועס עליך, כולי מלא זעם וטינה" ילד שאחיו פונים אליו לקבל עזרה בלימודים גם אם הם יותר מבוגרים, ילד שעוזר לאמא להקליד עד אור הבוקר אין סוף מסמכים, ילד שזורק בנונשלאנטיות בדיחות שנונות, ילד שָלֵו, שחי לכאורה בעולמות רחוקים, אך יודע תמיד על מה מדברים האחרים, ילד שעדיין מדברים עליו בלשון הווה, כי כל הזכרונות ממנו כל-כך ממשיים, כל-כך חיים, והוא??????????? ילד שאפשר לספר עליו אין סוף דברים טובים. ואיך ממשיכים לחיות בלי ילד כזה נהדר? איך חיים עם האבידה הקשה, עם תחושת ההחמצה? מה נותן כוחות למשפחה? כל מילה חמה, כל שיחת טלפון, שאומרת: "אנחנו יודעים שקשה לכם, אנחנו חושבים עליכם", כל התייחסות דווקא מהמעגל היותר רחוק, לא מזה המובן מאליו, כל עשייה שאומרת לנו, המשפחה: "אל תדאגו, לא נשכח, לא תישארו לבד" כל אלה הם ניצוצות של אור שמאירים חשיכה גדולה, כל אלה עוזרים לרפד את המכה הקשה. וכזה הוא המעמד כאן, משחק ההנצחה, ועל כל אלה – תודה תודה לדני נישליס ולכל עובדי רדיו חיפה, תודה לעיתונאים ולאנשי המשטרה, תודה ליגאל דגן שדאג לכל פרט – אפילו לצבע של המפה, תודה לחברים הנהדרים של רז שהפכו להיות עבורי חלק מהמשפחה, ותודה לכל מי שלקח חלק בהכנת ההנצחה ואם שכחתי לציין מישהו – סליחה. ואסיים בדברים של פרו' אסא כשר: "אדם יקר שאיננו הוא תמיד גם אדם יקר שישנו. אוהביו הולכים בדרכו, נושאים אותו כשם שהם נושאים את אהבתו, והוא ישנו, והוא יוסיף לחיות, בתוך ליבם בתוך אהבתם, בתוך דרכם".

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל