דברים בערב הנצחה ביחידה

ערב הנצחה ביחידה


בלילה בלילה, כשאני שוכבת לישון,

אני פוגשת אותך לכמה דקות, בדרך כלל – במסדרון,

ניגשת אליך בזהירות כדי לא להכאיב, נוגעת בדמותך,

מחבקת אותך,

ופורטת לפרוטות קטנות, קטנות את חסרונך.

נוגעת שטופת דמעות בתמונות ילדותך.


רואה אותך ילד בן שנה פוזל נורא ומרכיב משקפיים

ילד שיודע לפקוח היטב עיניים ואוזניים,


נזכרת בילד שמתענין בכל דבר, סקרן,

אוסף ואוגר מידע – כל פרט קטן,

ושולף מהתאים בבוא הזמן.


ילד שידע לקרוא עוד כשהיה בגן,

אבל מה – ילד מבולגן – חבל על הזמן.

הרגיז תמיד את אור עם הבלגן.


אני נזכרת בך ילד שמקשיב קשב רב לשיחות אחרים,

מעיר ומרגיז בכך לא פעם את המבוגרים,

"נדחפתי" קראנו לך בהקנטה

אך אתה לא נבהלת, והתמדת בשלך.


אני נזכרת בך בימי שבת בטיולים,

רוצה אתגרים, מבקש לטפס על הרים,

אחרת הטיולים לא מספיק קשים.


אני נזכרת בילד שמול כל ההתעניינות הרבה

ידע לשקוע בעולם של שלווה –

חולם בהקיץ, לא שם לב לדברים, ראשו אי -שם בעולמות רחוקים

לפני שיצא לבית הספר היית מזכירה לו:

"רז, לפני שתעבור את הכביש – תוציא את הגלגלים".


בכיתה היה עומד וקורא בבטחה את התשובה הנכונה

ממחברת שהיתה לגמרי ריקה.

לא זכיתי לראות אצלו בילקוט מחברת אחת מלאה,

תמיד רק שלושה ארבעה עמודים כתובים

וגם הם – בכתב חרטומים.


אני נזכרת בילד שישן שינה כל-כך חזקה

ולהעיר אותו בבוקר זו היתה משימה בכלל לא פשוטה

כוס מים היתה משמשת לי לעזרה,

והוא היה חוזר אחרי מספר שניות ונרדם במיטה.




כן, אני עומדת כאן, מספרת על ילדותו של רז,

כמעט שכחתי לספר שקראנו לו רז ברווז,

אני נזכרת כל הזמן ברז הילד,

וכמעט שלא ראיתי איך הפך לגבר,

כשעבר פאזה והגיע לצבא,

ומשם אני לא יכולה להביא עדות ראייה

אז אביא כאן דברים – לא מחבר ליחידה

אלא מחבר שהיה איתו בקורס מ"כים:

"הזמן שעבר לא גרע כהוא זה מהזיכרון שלי מרז.

חשוב לי להביע את הזכרונות ואת הרושם שנוצר מהכרותי את רז, רק

בגלל העובדה שלא זוכים כל יום להיפגש עם אדם שכמותו.