יש הרבה דרכים להכיר אדם. אפשר להכיר אותו בגוף, בנפש, במוח. אפשר להכיר מישהו דרך דיבורו, ודרך נשימתו או מגע כף ידו. אפשר ללמוד עליו לפי דברים שכתב, או לפי דברים שהכין. מנות שבישל. יצירות שיצר. לפי תמונות שלו שצילמו אחרים, לפי תמונות שצילם הוא עצמו.
ואפשר גם להכיר מישהו דרך העיניים של מישהי שמאוהבת בו. וזו אולי הדרך היפה מכולן.
כשאור, אחד האחים של רז, פנה אליי דרך חברה משותפת ושאל אם אוכל לכתוב עליו משהו לאתר ההנצחה לזכרו, אמרתי לו שאני לא חושבת שאני האדם הנכון. שלא מאוד הכרתי את רז, ושאני לא בטוחה שיש לי סיפור לספר. ואור אמר שזה מה שהם מחפשים: שככל שהזמן חולף הם מנסים להרחיב את גבולות הזיכרון, למצוא עוד פרטים, לא את אלה שזוכרים הקרובים ביותר. אותם הם כבר מכירים. שהם מחפשים עוד אפשרויות להגדיל את התמונה. ובזה דווקא יכולתי לעזור, או לפחות לנסות.
היה חם מאוד בקיץ 1998. היה חם מאוד כי היה חם בחוץ, והיה חם מאוד כי הייתי הרבה בחוץ. העברתי את הקיץ בתוכנית קיץ של נוער לנוער. בני 16 ו-17 מכל הארץ וגם מחו"ל שבאו לארבעה שבועות של תוכנית מנהיגות, ערכים, והורמונים סוערים. נוער לנוער היה מקום בטוח שבו בני נוער כמוני (אבודה, מבולבלת, חסרת בטחון, משוכנעת בהמון דברים לגבי עצמי וכולם די עגומים) מצאו פינה לעצמם, שבה קיבלו אותם, ומצאו גם חברים מאוד-מאוד מגניבים. וזו הייתה אולי הפעם הראשונה בעולם שהרגשתי שיש גם לי מקום. שמעגל כלשהו התרחב קצת כדי לקבל אותי לתוכו.
ככה הכרתי את רז.
הוא לא השתתף בתוכנית - אבל ניצן כן, וניצן ואני הפכנו לחברות כמעט מיד, וניצן הייתה חברה טובה של רז, וגם הייתה מאוהבת בו. מאוהבת כמו בת 17. לא הייתי חוזרת לגיל הזה בשום מחיר וגם לא תחת אף איום, אלים ככל שיהיה – אבל אני מתגעגעת לפעמים לעוצמות הרגש המפעמות האלה, ששום דבר לא דומה להן. אני עוד זוכרת באיזה רובד ראשוני, פרימטי, את התחושה הזו בגוף, של ההתאהבות. כמה זה היה סוחף ומלהיב וגדול מהחיים. היה נדמה לנו אז שהמצאנו הכל, או לפחות שגילינו הכל מחדש, כולל את האהבה. ודרך העיניים האלה ניצן ראתה את רז, ודרכן סיפרה לי עליו. שמעתי על רז הרבה בקיץ הזה. לא הכל אני זוכרת. הרוב חמק ממני עם השנים. ואולי בעצם הפרטים לא מאוד חשובים, את הפרטים כולם כבר מכירים. אבל בכל זאת אני זוכרת שסיפרה איזה לב טוב יש לו. כמה הוא רגיש. כמה הוא עדין. שהוא מנגן יפה. שהוא מבריק מאוד. אני זוכרת איך העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה עליו. היא הראתה לי תמונה, אני חושבת. ודיברנו, כמו שמתבגרות מדברות: בלהט ותשוקה וחיבה והומור, בהרבה ייסורים ובהרבה ניצוצות. ודיברנו עליו המון: אם היא צריכה להגיד לו איך היא מרגישה או לא, אם הוא יאהב אותה בחזרה, אם הם יוכלו להמשיך להיות אחר כך חברים טובים או לא, איך זה יהיה אם הוא יגיד כן.
אחר כך עוד הייתי אצלו בבית פעם. היה לו תקליט של סיפורי פוגי, והיו גיטרות, וישבנו על הרצפה בחדרו. כל זה היה די מעט זמן לפני שנהרג. זה חייב היה להיות, כי היה מעט מאוד זמן. היינו אז בני 17, בקיץ של 98'. אני אומרת "היינו" כי יש איזו נקודה בסיפור הזה עבורי שבה אני מפסיקה להיות אני, וניצן מפסיקה להיות ניצן, ושאר החברים שלי מאותה תקופה מפסיקים להיות הם עצמם, ואנחנו הופכים להיות אנחנו. בני שכבה, דור, קבוצה, אנשים שחולקים סיפור. יש נקודה כלשהי על הרצף ההיסטורי שבה הסיפור הזה נהיה שלנו, והאובדן הופך לשלנו, גם אם רק בפינותיו. יש אנחנו בסיפור הזה, כל האנשים שחייו היו שלובים בנקודת השקה כלשהי בחייהם. ואנחנו נמצאים בקצוות הסיפור, בתוך גבולותיו. כשאני צריכה להיזכר בנוער לנוער, בקיץ 98', במה שהיה במובנים רבים שיא הנעורים שלי (והיו ממש הרבה שפלים) – בנקודה לפני שהפכנו להיות אנחנו - אני לא יכולה שלא להיזכר גם ברז, בצד ההוא שלו שנחשף בפניי: של נער שמישהי הייתה מאוד מאוהבת בו. שמישהי ראתה בו כל כך הרבה דברים טובים ויפים וחכמים. שעבורה הוא היה עטוף בזהב. נער שבמשך קיץ שלם נערה אחת קיוותה מאוד שיאהב אותה בחזרה. ככה אני הכרתי את רז, וזה כל מה שהכרתי ממנו. וזה היה יפהפה.
コメント