הָאֵבֶל גָּר אצלי דייר קבוע בתוכי. לעיתים אורז מטלטליו ויוצא לחופשה. בסתיו הוא חוזר ומשתלט ויוצר מהפכה: חפציו נמצאים בכל תא בגופי, אני מדליקה את האור והוא מכבה, אני מדליקה והוא – בְּשֶׁלּוֹ. כרגע הוא מנצח, חזק ממני, לאט לאט הוא יאסוף עצמו יכנס לפינה קטנה, אחר ייצא שוב לחופשה, ישאיר את כולי מוארת.
1.11.14
ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים
ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ
ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –