המגירות שבארוני

צילמתי השבוע את נכדי הקטן,

רציתי לשלוח לך את זה כדי שתראה ותיהנה.

אוף.... התחושה הזו של "חבל שהוא לא יכול לראות" איננה נעלמת עם השנים.

יש יותר ויותר דברים שנכנסים למגירה הזו.

כבר צריכה לבנות ארמון שלם כדי שיכיל את כל ההפסדים הללו.

רציתי לכתוב 'ארון' ויצא 'ארמון'....


מתבוננת בנוף שסביבך,

גזמו את כל הוורדים.

אין פרחים סביב הגדר.

העצים גם הם עומדים חשופים. בלי עלים.

ה"אין" בשיא עליבותו.


מהרהרת בארון-ה"אין" של נפילתך.

תוהה מה היה בו התחלה

ומה יש בו כעבור שתים עשרה שנים.

בהתחלה היו לי המון דברים לגעת בהם. הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.

עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה.

הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,

שאתה אינך בהם.

בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי לצלם את עמידתך ולדעת: אתה איננו!

עכשיו יש מקומות שבהם פשוט לא היית. אינך שייך!

חוויה חדשה: אינך שייך!

ואני מכניסה אותך בכוח אל תוך העולם הזה. משייכת אותך אליו.

ופתאום יש משהו מאד ממשי: שייכות!

מרימה עיניים – פרפר לבן עף במרחק מולי.

נכדותיי תדענה לקרוא לו בשם,

ואתה אינך יודע את שמן.

אינך מכיר אותן!

אתה אינך חסר דבר, ואנחנו כל כך חסרים אותך

ומגירה קטנה של חֶסֶר צמחה לארון ענק

שצריך בית משל עצמו

שיכיל את כל המקומות בהם אתה

אינך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל