top of page

המגירות שבארוני

צילמתי השבוע את נכדי הקטן,

רציתי לשלוח לך את זה כדי שתראה ותיהנה.

אוף.... התחושה הזו של "חבל שהוא לא יכול לראות" איננה נעלמת עם השנים.

יש יותר ויותר דברים שנכנסים למגירה הזו.

כבר צריכה לבנות ארמון שלם כדי שיכיל את כל ההפסדים הללו.

רציתי לכתוב 'ארון' ויצא 'ארמון'....


מתבוננת בנוף שסביבך,

גזמו את כל הוורדים.

אין פרחים סביב הגדר.

העצים גם הם עומדים חשופים. בלי עלים.

ה"אין" בשיא עליבותו.


מהרהרת בארון-ה"אין" של נפילתך.

תוהה מה היה בו התחלה

ומה יש בו כעבור שתים עשרה שנים.

בהתחלה היו לי המון דברים לגעת בהם. הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.

עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה.

הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,

שאתה אינך בהם.

בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי לצלם את עמידתך ולדעת: אתה איננו!

עכשיו יש מקומות שבהם פשוט לא היית. אינך שייך!

חוויה חדשה: אינך שייך!

ואני מכניסה אותך בכוח אל תוך העולם הזה. משייכת אותך אליו.

ופתאום יש משהו מאד ממשי: שייכות!

מרימה עיניים – פרפר לבן עף במרחק מולי.

נכדותיי תדענה לקרוא לו בשם,

ואתה אינך יודע את שמן.

אינך מכיר אותן!

אתה אינך חסר דבר, ואנחנו כל כך חסרים אותך

ומגירה קטנה של חֶסֶר צמחה לארון ענק

שצריך בית משל עצמו

שיכיל את כל המקומות בהם אתה

אינך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע ארוחת הבוקר התחילו פתאום לרדת דמעות. זה נראה לך הגיוני? ככה אמ

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא הַחַג שֶׁחָרַךְ אֶת בִּשְׂרֵי וְהִסְעִיר אֶת נֶפְשִי זֶה הַתַּאֲרִ

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!" שומרת עליך חזק בעולמי כי לא יכולתי לשמור עליך אז, לפני 22 שנים.

コメント


bottom of page