המגירות שבארוני

צילמתי השבוע את נכדי הקטן,

רציתי לשלוח לך את זה כדי שתראה ותיהנה.

אוף.... התחושה הזו של "חבל שהוא לא יכול לראות" איננה נעלמת עם השנים.

יש יותר ויותר דברים שנכנסים למגירה הזו.

כבר צריכה לבנות ארמון שלם כדי שיכיל את כל ההפסדים הללו.

רציתי לכתוב 'ארון' ויצא 'ארמון'....


מתבוננת בנוף שסביבך,

גזמו את כל הוורדים.

אין פרחים סביב הגדר.

העצים גם הם עומדים חשופים. בלי עלים.

ה"אין" בשיא עליבותו.


מהרהרת בארון-ה"אין" של נפילתך.

תוהה מה היה בו התחלה

ומה יש בו כעבור שתים עשרה שנים.

בהתחלה היו לי המון דברים לגעת בהם. הזיכרון שלך היה מאד חי, מאד מוחשי.

עם השנים תחושת ההפסד הלכה והתעצמה.

הר עצום של מקומות, של אירועים, של חוויות,

שאתה אינך בהם.

בהתחלה היו כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי לצלם את