המסיכה

העייפות קפצה עליה פתאום, באמצע היום, בלי כל סיבה נראית לעין. רצתה לעזוב הכול וללכת הביתה, אבל ידעה שאם תלך בלי לכתוב - תחושת ההחמצה, הפספוס, תלווה אותה זמן ממושך. המחשבות ליוו אותה כל הבוקר וחיפשו מקלט על הנייר. נזכרה בהרצאה של דורון אראל שסיפר איך ברגע של רצון חזק להרים ידיים ולחזור באמצע הטיפוס על ההר הוא מזכיר לעצמו איך הרגיש בפעם הקודמת שוויתר לעצמו. אספה עצמה והתיישבה. הייתה לה דודה שהגיעה מצרפת. לא ממש דודה שלה. דודה של אמהּ למען הדיוק. היא הייתה במחתרת הקומוניסטית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. לא היו לה ילדים. הגיעה עם בעלה ארצה בשנות החמישים ועסקה בתפרה סלונית. תפירה עילית. לקראת פורים דודתה הייתה תופרת לה תחפושות.... "תפירה עילית" מתוך "ז'ורנל", והיא כל כך רצתה תחפושת של נסיכה או מלכת אסתר כמו כל חברותיה. אבל הדודה תפרה כמו לגברת, לא הכירה את עולם הילדים בארץ, תפרה משאריות בדים שהיו לה. "תפירה עילית", והיא הייתה בפורים כל כך אלגנטית ו"עילית" ומיוחדת ושונה, ורק רצתה להיות כמו חברותיה. שנאה את תחפושות פורים... שנאה להתחפש. בשנים האחרונות, כשחברותיה אומרות: "אנחנו שמות מסיכה ויוצאות לרחוב" היא אומרת בנחרצות: "אני לא שמה מסיכה. אני זו אני, ומתנהגת כמו שאני מרגישה". רק ליד ילדיה בחרה לשים מפעם לפעם מסיכה. כדי להגן עליהם, לא על עצמה. שניים בנובמבר... נאבקת אם להיות היא עצמה או לשים מסיכה. מחליטה ללכת אליו. פעם בשנה מותר לה לוותר על המסיכה גם ליד ילדיה.