top of page

המסיכה

העייפות קפצה עליה פתאום, באמצע היום, בלי כל סיבה נראית לעין. רצתה לעזוב הכול וללכת הביתה, אבל ידעה שאם תלך בלי לכתוב - תחושת ההחמצה, הפספוס, תלווה אותה זמן ממושך. המחשבות ליוו אותה כל הבוקר וחיפשו מקלט על הנייר. נזכרה בהרצאה של דורון אראל שסיפר איך ברגע של רצון חזק להרים ידיים ולחזור באמצע הטיפוס על ההר הוא מזכיר לעצמו איך הרגיש בפעם הקודמת שוויתר לעצמו. אספה עצמה והתיישבה. הייתה לה דודה שהגיעה מצרפת. לא ממש דודה שלה. דודה של אמהּ למען הדיוק. היא הייתה במחתרת הקומוניסטית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. לא היו לה ילדים. הגיעה עם בעלה ארצה בשנות החמישים ועסקה בתפרה סלונית. תפירה עילית. לקראת פורים דודתה הייתה תופרת לה תחפושות.... "תפירה עילית" מתוך "ז'ורנל", והיא כל כך רצתה תחפושת של נסיכה או מלכת אסתר כמו כל חברותיה. אבל הדודה תפרה כמו לגברת, לא הכירה את עולם הילדים בארץ, תפרה משאריות בדים שהיו לה. "תפירה עילית", והיא הייתה בפורים כל כך אלגנטית ו"עילית" ומיוחדת ושונה, ורק רצתה להיות כמו חברותיה. שנאה את תחפושות פורים... שנאה להתחפש. בשנים האחרונות, כשחברותיה אומרות: "אנחנו שמות מסיכה ויוצאות לרחוב" היא אומרת בנחרצות: "אני לא שמה מסיכה. אני זו אני, ומתנהגת כמו שאני מרגישה". רק ליד ילדיה בחרה לשים מפעם לפעם מסיכה. כדי להגן עליהם, לא על עצמה. שניים בנובמבר... נאבקת אם להיות היא עצמה או לשים מסיכה. מחליטה ללכת אליו. פעם בשנה מותר לה לוותר על המסיכה גם ליד ילדיה.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע ארוחת הבוקר התחילו פתאום לרדת דמעות. זה נראה לך הגיוני? ככה אמ

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא הַחַג שֶׁחָרַךְ אֶת בִּשְׂרֵי וְהִסְעִיר אֶת נֶפְשִי זֶה הַתַּאֲרִ

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!" שומרת עליך חזק בעולמי כי לא יכולתי לשמור עליך אז, לפני 22 שנים.

Comments


bottom of page