הציפור שלי - טלי פרנק

אני יושבת אצלך כל היום, רוב הזמן עם כולם, פה ושם – לבד, ואיכשהו כל פעם כשאני חוזרת הביתה ישר אני רוצה להתקשר אליך לפלאפון ולספר לך מה היה היום. אני מחכה כל הלילה שהפלאפון שלי יצלצל ועל הצג יופיע רז ינשוף ושני לבבות מהבהבים שאתה סידרת לי שיהיו לי בכל פעם שתתקשר.

היחיד שזכה ללבבות כשהפלאפון שלי מצלצל.

היחיד שנכנס ללב שלי, אירגן אותו, טיאטא קצת אבק, סידר פחות או יותר ויצא.

ועכשיו הותרת כזה בלגן.

בלוויה שלך כמעט לא בכיתי, רז. הארון הזה זה לא אתה, זה מישהו אחר. אתה שוכב לידי כשאני הולכת לישון וקם איתי כשאני מתעוררת למציאות חדשה. אתה מלווה אותי כשאני נוסעת אליך, ומחבק אותי כל פעם כשאני בוכה, פשוט החיבוקים שלך טיפה יותר חלשים, והמילים שלך טיפה יותר שקטות, אבל מי שמכיר אותך יכול להרגיש אותך גם עכשיו.

כשחגגנו חצי שנה רשמת לי: "טלטל, את זוכרת בסרט "בירדי" שיש קטע שהוא מספר איך לפעמים הוא מרגיש שרק הוא והציפור קיימים? ואיך לא אכפת לו משאר העולם והוא רוצה להיות איתה, תמיד? בקטע הזה עברה בי צמרמורת, לא מהקטנות אלא מהרצינות, כי זה מה שאני מרגיש כלפי הציפור שלי, כלפייך".

רז, היקר לי מכול, אתה לנצח הציפור שלי.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רז היקר, יום הזיכרון 2018 - טקס בשגרירות בברלין שבו אני מספר עליך בעברית ואנגלית ומנסה להסביר לעובדים הגרמנים (שזה גם ככה הזוי...) למה אנחנו עצובים ביום הזה. יום הזיכרון 2019, אני יושב על ספסל ברחוב ר

מעת לעת, כבר זמן די ארוך, כל אימת שאני קורא את הפוסטים הכל-כך מיוחדים ויחודיים של אורה ושל יואב, חולפות בי מחשבות, או יותר נכון שיחות שלי עם רז. ולא, לא הכרתי אותו באופן אישי. למיטב זכרוני, את אורה פג