הצפירה ביום הזיכרון - אייל דקל

אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונות שראינו בטלויזיה של טנקים, נגמשים ופיצוצים בשחור לבן, רעש ובלאגן. והיה בליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר".. כבר כמעט 5 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים. אני מדמיין חוף ים נהדר ביוון, הופעה של כוורת, מועדונים, מסיבות, שיחות על בחורות, וספרדי כפול. משקפיים מלוכלכים, מחשבון מעופף, מערכונים של פלטפוס, וקריאה ממחברת ריקה. נסיעה ברכבת, מילק שייק של יטבתה, בלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש. על זה שבאיסוף ליציאה חוסכים גם 2 דקות של המתנה, וגם את פסי ההאטה המעצבנים ברחוב אהרון. אני חושב איזו קשה זה למשפחה שבכל אירוע ושמחה, במקום עוד זוג ידיים עוזרות שאפשר לסנג'ר לעשות טלפונים, יש עשרות מוזמנים חדשים שצריך לדאוג להם למקומות ישיבה.

אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי