הצפירה ביום הזיכרון - אייל דקל

אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונות שראינו בטלויזיה של טנקים, נגמשים ופיצוצים בשחור לבן, רעש ובלאגן. והיה בליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר".. כבר כמעט 5 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים. אני מדמיין חוף ים נהדר ביוון, הופעה של כוורת, מועדונים, מסיבות, שיחות על בחורות, וספרדי כפול. משקפיים מלוכלכים, מחשבון מעופף, מערכונים של פלטפוס, וקריאה ממחברת ריקה. נסיעה ברכבת, מילק שייק של יטבתה, בלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש. על זה שבאיסוף ליציאה חוסכים גם 2 דקות של המתנה, וגם את פסי ההאטה המעצבנים ברחוב אהרון. אני חושב איזו קשה זה למשפחה שבכל אירוע ושמחה, במקום עוד זוג ידיים עוזרות שאפשר לסנג'ר לעשות טלפונים, יש עשרות מוזמנים חדשים שצריך לדאוג להם למקומות ישיבה.

אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רז היקר, יום הזיכרון 2018 - טקס בשגרירות בברלין שבו אני מספר עליך בעברית ואנגלית ומנסה להסביר לעובדים הגרמנים (שזה גם ככה הזוי...) למה אנחנו עצובים ביום הזה. יום הזיכרון 2019, אני יושב על ספסל ברחוב ר

20 זה המספר הזה שכולנו חששנו מהיום שיגיע. 20 זו השנה הזאת, שבה מספר השנים שאינך - גדול ממספר השנים שהיית. וכמה דברים קרו ב=20 שנה. דברים כמו פייסבוק, ויקיפדיה, ווייז, וואטסאפ, כיפת ברזל, ריצוף גנום וע