התגעגעתי... דנה פוקס

מאז שהלכת ימי הזיכרון הפכו כואבים יותר.

כשנכנסתי לאתר רצו לי בראש 2 הפגישות האחרונות שלנו.

למדנו ביחד בתיכון, עם אותה מחנכת אך לא באותה הכיתה ולכן, עד מסיבת הסיום של יב' הכרנו באופן די שטחי. למסיבת הסיום, נבחרנו כנציגי כיתתנו לארגן את מסיבת הסיום המשותפת של 2 הכיתות. היה כל כך כיף לעבוד ביחד ונשארנו מיודדים.

לאחר סיום התיכון המשכתי ללמוד ובמקביל לעבוד בלב המפרץ.

יום אחד, הופעת שם מולי ושמחתי כל כך לראות אותך. הסתובבנו בקניון ושאלתי אם אתה רעב. אמרת שכן אבל אתה מפחד לאכול כי היית חולה. אמרתי לך שנלך לסופר ונקנה לי משהוא לאכול ובינתיים דיברנו על מה שעברת באותה התקופה. בסופר קנינו לי לחמניה וישבנו בחוץ. ביקשתי ממך "רק לטעום" וכך השתכנעת לאט לאט לאכול....

לפני שנפרדנו, אמרת לי תודה וחייכת.... בפעם הבאה שנפגשנו כבר הינו שנינו בצבא.

במסלול הקצונה שלי היה שלב בו סופחתי לגדוד 202 שישב בחברון. נק' האיסוף היתה בירושליים ושם נפגשנו. אחרי החיבוקים סיפרת שאתה יוצא לקורס מכ"ים ואתה רק מקווה לחזור אל הגדוד... קבענו שנדבר בקרוב והחלפנו טלפונים ואפילו דיברנו שוב בטל' כמה ימים מאוחר יותר.....

אח"כ.... כבר נפגשנו יחד עם כל השיכבה, המשפחה, החברים...

את הידיעה על מותך בעיתוך של ראשון בבוקר, רגע לפני היציאה לסדנת חינוך בירושלים, אני לא אשכח.

בהשלמה, לא היה נהוג להתקשר למפק"צ, אז נסעתי עד ירושלים עם דמעות בעיניים, הגעתי וחיפשתי את המפק"צ שלי בטירוף... עמדתי מולו, רועדת ואמרתי לו- "חבר שלי נהרג. אני חוזרת להלוויה."

ויצאתי חזרה לקריות כדי להיפרד ממך.

מאז, יום הזיכרון הוא היום הכואב בשנה.

יום שכולו מוקדש לפרידה ממך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי