הִרְהוּרָז רָז. זְמָן. אֲנִי

זְמָן.

תחילה מדדתי בְּדַקּוֹת,

בְּשָׁעוֹת, בְּיָמִים,

אחר כך בחודשים

ועכשיו – בְּשָׁנִים.

זְמָן.

מתי נוכחותך עולה בי,

מה מעלה אותה?

כמה אתה נוכח בי עם חלוף השנים,

כמה ה"אין" שלך קיים בתוכי,

מה הוא מאפשר לי,

מה הוא מעולל

ל"אין רז" שלי.

אמא ו"אין ילד" וזמן.


זמן סתיו.

החצבים בצידי הדרכים

זקופים וגבוהים

כמו נוכחותך החסרה

בעונה זו של השנה.

חמש עשרה שנים פחות חודשיים

בלעדיך.

זמן.

נותן לי אפשרות ללמוד

את הכאב,

את עוצמות היגון,

את הדרך להתחבר


פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל