לא פעם מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב. מכתב לרז, זכרון על רז, אבל בכל פעם שהתחלתי לרשום, באותה המהירות בה הגיעה היוזמה, כך גם השתלט איזשהו דחף לא משביר לגנוז. הוא מת הרי... זה מטופש לדבר איתו. במסע הישראלי בכיתה י', במסע לפולין בכיתה יא, בהפלגה בספינה או באירועים משמעותיים אחרים בחיים.
התחלתי לכתוב, עם רצון עז וכוונה ברורה לפרוק, אבל לצערי, באותה הפתאומיות שזה התחיל, כך זה נגמר. ככה זה כשאתה קשור לשכול ממעגל שני.
הקשר שלי עם השכול, כמו אצל כולנו, הוא תהליך. תהליך סבוך וארוך מלא בעליות ומורדות, ורק היום, כמעט עשרים שנה אחרי, וקצת יותר מעשור מאז התחלתי לפקוד את בית העלמין, אני מתחיל לפענח מה הוא השכול בשבילי.
רוב הקוראים שמכירים אותי לעומק, כנראה לא יכירו את הצד הזה שבי, הצד שכותב מכתב לרז ובוכה תוך כדי, כיוון שעד לפני מספר התדמית החזקה והחסונה הייתה חשובה לי הרבה יותר מהחיבור לאבל. בחלוף השנים, עת התקרבתי בצעדי ענק לשחרורי מהצבא או להורות, מצאתי עצמי תוהה אם זוהי הדרך הנכונה. אם כך רז היה רוצה שאנהג.
היום, עיקר העיסוק שלי באבל מתאסף כמו אצל רוב עם ישראל סביב יום הזכרון או יום נפילתו של החלל. אך בשנים האחרונות, בטח ובטח בשנה האחרונה, בה נבצר מאיתנו לפקוד את יקירנו במקום מנחותם, וכלל בין היתר פרץ בכי בלתי נשלט שלווה כנראה באחד מהשירים הללו, שאני כבר לא מסוגל לשמוע מבלי לפרוץ בבכי.
אליפלט, מה אברך, עוד חוזר הניגון, אצלנו בגן ועוד....
לא שירים שבהכרח קשורים לרז, או שרז אהב, אבל משום מה אלו השירים שמתקשרים לי עם רז... כיוון שנפל כשאני הייתי זעטוט, בן עשר פחות או יותר, עם חוש אופנה שלא יבייש את מיטב האופנות של שנות התשעים (תודה אור על הזכרון ה"כואב".... ששיתפת כששלחת את סרט הבר מצווה שלך), הזכרונות שלי מרז באופן טבעי "דהויים" במידת מה. לא חזקים מספקים... נו, שכול ממעגל שני כזה.
עצוב לי על רז, אבל לא פעם אני מוצא עצמי אומר אמירות אגואיסטיות שעצוב לי על עצמי, שלא זכיתי להכיר את רז. רז החכם, רז הנדיב, רז החייכן, ועוד אלפי הרזים שמסתובבים ב"רזוספירה". שאצלי מסתכמים בתמונה הידועה עם המדים והצ'ימידן על הגב.
וככה, מתוך דחף ללמוד על רז ולהכיר את עולם התוכן שלו, מצאתי עצמי נמשך יותר ויותר לחבורז. אותה חבורה מופלאה של אנשים שזכו לחלוק עימו זכרונות משמעותיים.
אתמול אור ואני החלפנו התכתבויות בווטסאפ. לא עניין שבשגרה, אבל לאור ה"התרסה" שציינתי כבר, בה אור טרח והזכיר לי את שאינני רוצה לזכור, על איך נראיתי בצעירותי, אבל אותה התכתבות סייעה לי לשבור את מחסום הכתיבה, אותו אני מנסה לשבור כבר כמעט עשור. התכתבות אגבית, שקוראת כשאני באמצע יום עבודה ואור באמצע משמרת סיזיפית לטיפול באפק. אבל משמעותית. כזו שלימדה אותי על החשיבות שבחיבוק השכול וההבנה שלא ניתן לברוח או להתחבא ממנו, וכל שנותר לנו הוא להוקיר תודה על הזמן שניתן לנו עם הנופלים.
ולכן, לאור בקשתו של אור, אני מנסה לפשפש במרתפי הזכרון, אשר גם ככה מבולגנים (אישתי טוענת כבר מספר שנים שאני חייב לקחת אומגה 3), ולהבין מה אני כן זוכר מרז.
אז ככה......... אל תשפטו, כי זכרון זה עניין סובייקטיבי מסתבר....
הימים הם ימי סבתא שולה העליזים, כשמדי סופ"ש או סופ"ש שני, אבי היה לוקח אותי ואלחר מכן גם את אחי הצעיר דביר, לבקר את סבתא שולה בדירתה בקריות. באותה תקופה, גיא צבי בדיוק הביא מאחד מטיוליו בחו"ל משחק ענק, דמוי אצטדיון שנשמר בקרטון אדום. כשהיינו מגיעים לסבתי שולה הייתי זוכה לשעות שעשוע עם אור ורז. זוכר שתמיד התעקשתי לשחק במשחק הזה, שהיה כאב ראש רציני לאבא שלי ולסבתא שולה. וזוכר גם שלמרות שזה היה ילדותי, אור ורז תמיד נעתרו לבקשתי לשחק.
מנסה לפשפש עוד, אבל הינה, המחסום חוזר, אותה תחושה מוזרה שלא מאפשרת לי להגיע למרחבים העמוקים יותר ברזים השונים שמסתתרים אצלי. אולי, כל שנותר לי מרז, זה סביבת הזכרון... התאורה, המיקום, הניצבים, הרקע. ממש כמו בסצינה מסרט, הקופאת בזמן, ואני, הצופה, מתקשה להתפקס בשחקן הראשי.
אולי לעד אחווה את רז ממעגל שני, אבל כך או אחרת, סביר להניח שרז ימשיך ללמד אותי על עצמי גם בעתיד.
Comments