זיכרון במרחק הזמן - ברק לפר

לא פעם מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב. מכתב לרז, זכרון על רז, אבל בכל פעם שהתחלתי לרשום, באותה המהירות בה הגיעה היוזמה, כך גם השתלט איזשהו דחף לא משביר לגנוז. הוא מת הרי... זה מטופש לדבר איתו. במסע הישראלי בכיתה י', במסע לפולין בכיתה יא, בהפלגה בספינה או באירועים משמעותיים אחרים בחיים.


התחלתי לכתוב, עם רצון עז וכוונה ברורה לפרוק, אבל לצערי, באותה הפתאומיות שזה התחיל, כך זה נגמר. ככה זה כשאתה קשור לשכול ממעגל שני.


הקשר שלי עם השכול, כמו אצל כולנו, הוא תהליך. תהליך סבוך וארוך מלא בעליות ומורדות, ורק היום, כמעט עשרים שנה אחרי, וקצת יותר מעשור מאז התחלתי לפקוד את בית העלמין, אני מתחיל לפענח מה הוא השכול בשבילי.


רוב הקוראים שמכירים אותי לעומק, כנראה לא יכירו את הצד הזה שבי, הצד שכותב מכתב לרז ובוכה תוך כדי, כיוון שעד לפני מספר התדמית החזקה והחסונה הייתה חשובה לי הרבה יותר מהחיבור לאבל. בחלוף השנים, עת התקרבתי בצעדי ענק לשחרורי מהצבא או להורות, מצאתי עצמי תוהה אם זוהי הדרך הנכונה. אם כך רז היה רוצה שאנהג.


היום, עיקר העיסוק שלי באבל מתאסף כמו אצל רוב עם ישראל סביב יום הזכרון או יום נפילתו של החלל. אך בשנים האחרונות, בטח ובטח בשנה האחרונה, בה נבצר מאיתנו לפקוד את יקירנו במקום מנחותם, וכלל בין היתר פרץ בכי בלתי נשלט שלווה כנראה באחד מהשירים הללו, שאני כבר לא מסוגל לשמוע מבלי לפרוץ בבכי.


אליפלט, מה אברך, עוד חוזר הניגון, אצלנו בגן ועוד....


לא שירים שבהכרח ק