ושוב אנחנו באים לבקר אותך,רז ברווז, ואתה הינך כאן וזו השנה החמישית. עברנו חמש שנים שהיו צריכות להיות הרבה יותר פשוטות לכולנו. אותו יום עדיין נמצא בזיכרון עוד מאז, כאילו הוא עבר לפני דקה, כאילו לא עבר מעולם.
אתה ממשיך להגיע וללוות בכל מיני רגעים בחיים של כולנו: מופיע בחלומות, נותן חיבוק, קורץ קריצה , זורק בדיחה וגם לוחץ בלב...
אם בטיול בדרום אמריקה- להיזכר בבדיחה שלך על ארץ האש.
אם במסיבה כשאין מי שיכתיב את הקצב ובלית ברירה המשימה נופלת על אופיר או אייל
או כשרוצים להיפגש רק החבר'ה ואפשר להיכנס רק לרכב אחד
או כשנזכרים במערכון של כוורת ולא סומכים על אופיר שהוא לא טועה
וגם בחנוכת דירה כשמוגשת צלחת ממתקים לכיבוד,
וגם כשקורה כל כך הרבה במדינה ומחכים לשמוע את חוות דעתך הייחודית
וכמובן בכל פעם שמתנגן השיר המקסים "בלעדייך"
ועכשיו, כשהיינו כולנו תחת איומי קטיושות, ואף אחד לא רואה את הדברים בצורה הומוריסטית ושנונה כמוך, וכששומעים סיפורי גבורה מהמלחמה וחסר ה"שטויות , שום דבר מיוחד" הצנוע שלך.
ובעיקר כשצריך מישהו שיידע תמיד להשלים ולקרב בין כולם, מישהו שעינינו תהיינה נשואות אליו, מישהו שיארגן את היציאות ובסוף יירדם ונצטרך לזרוק אבנים על החלון שלו כדי שיתעורר...
בוודאי תשמח לשמוע שאין יום שאנחנו לא חושבים עליך, זוכרים ומזכירים אותך בכל הזדמנות. אך ממשיכים בחיינו ומשתדלים, בזכותך, להיות אנשים יותר טובים ולהוציא את הטוב שבחיים. חלקנו באמת כבר "מקריחים ועם כרס" כמו שאבא שלך אמר, יש חברות וחברים חדשים שאותם לא הכרת, מסיימים צבא ולימודים ושוב מטיילים... אבל השתיקה הזו שלך וחסרונך בחיינו הם הקשים מכל. למה אישיות גדולה כשלך זכתה להגיע רק עד גיל העשרה ולא המשיכה לחוות, להרגיש, לקבל ולתת הרבה מעבר גם בחיים הבוגרים?
לפעמים עושה טוב לעבור על הכתבות אודותיך או מה אנשים שלא הכרנו כותבים עליך בפורום ב"אתרז", מכתבים ותמונות שלך בהן תמיד אתה מחובק, מחבק ומחייך. לשמוע את "לשיר לך את הלב", להתעצב ולבכות, להיצבט ולדאוב, להזיל דמעה ולהתנקות – ואתה כל כך חסר לנו!
אוהבים תמיד, מצדיעים לך וכל כך מתגעגעים!
החבורז
댓글