יום ההטמנה

רציתי להתחיל את דברי הפעם בפנייה אליכם, ילדי היקרים, והתחלתי לכתוב בראשי: "גיא, גל, רז ואור יקרים שלי ". נעצרתי. ניסיתי מחדש: "גיא, גל, ....ואור". לא מסתדר לי. איך אפשר? הרי כל המשפטים שנתתי לתלמידי בשיעורי לשון היו: "גיא, גל, רז ואור...." – אז איך אפשר בלי רז?

מישהי שאלה אותי השבוע אחרי שיחה קצרה על השכול שלי: "אז כמה ילדים נשארו לך עכשיו?" "ארבעה" עניתי. רז, ילד יקר שלי, אתה כל כך איתי, איך מישהו יכול לחשוב שלא נשארת לי? אלא שבתחילת מסע השכול שלי חששתי מה יהיו היחסים של אחיך איתך.

ילדי היקרים, רציתי לפנות אליכם כי כל יום האתמול ליוותה אותי דמותו של אהוד מנור מספר בהזדמנויות שונות על אחיו הצעיר יהודה, ותהיתי איזה זיכרון אתם נושאים מאחיכם רז. מה קורה לזיכרונות חוויות הילדות שלכם איתו, לשנינויות, להערכה הרבה, אבל גם לכעסים, להקנטות, לבלגן שלו, ל"נדחפתי". ומילות השיר מלוות אותי: "האם אתה יודע ש...." – וחשבתי מה אתם מספרים לרז בשיר הפרטי שלכם. אני כמעט שיכולה לשמוע אותו מתפעל ממך, אור, חייל במדים. שומעת אותו נותן לך עצות, מנסה, כהרגלו, לחנך אותך. תוהה איך תגיב עכשיו, אחרי ההתבגרות המואצת שנפילתו של רז גרמה לך. שומעת את רז מתלהב בהערכה מהשירים שלך, גיא-צבי, טופח לך על השכם במבוכה, אומר בביישנות: "פסססס... יפה, כל הכבוד" ומתווכח איתך בעדינות על דרכך, ומה תספרי לו את, בתי. אני יודעת עד כמה את רוצה לראות אותו משוחח עם אבי, את מדמיינת אותם מוצאים בהתלהבות נושאי שיחה משותפים, הוא אוהב את אבי כמוך וכמונו, מה תכתבי לרז בשיר הפרטי שלך?.

נעצרת. זה רז או זה היעדרו של רז?

ה' בניסן, יום הולדתו של רז. כל יום הולדת שלכם, ילדי האהובים, אני עוצרת, משחזרת בפרטים את רגעי לידתכם – את הכאבים ואת ההרגשה הנפלאה אחריהם, בשנייה שאתם מגיחים לעולם. אחר כך מסתכלת עליכם איך גדלתם, כמה התפתחתם, עושה מעין חשבון נפש קטן ביני לבין עצמי לגביכם.

יום הולדתך היום, ילד רז שלי, וחשבון הנפש שלי הוא לגבי יום מותך. שנתיים וחצי מאז נודע לנו על "דגימת הרקמות", כהגדרת מכבסת המילים שהונהגה בארצנו בשנים האחרונות, והרחם שלי לא מפסיקה לכאוב. אני הולכת בתחושה כבדה שנתתי, בלי לדעת, רשות לפגוע בכבודך. היום, ילדִי, אנחנו דואגים שיחזירו אליך את חלקים שנלקחו ממך בלי לבקש את רשותך – האם יש תיקון? האם יש לי מחילה? אני שהוצאתי אותך מרחמי כל כך נפלא ושלם בגופך ובנפשך...לא הייתי זהירה דיִי לשמור עליך אחרי מותך.

ואני שומעת אותך אומר לי:" אמא, עזבי, מה את מתרגשת. זה בסדר". כדרכך, מקבל את הדברים בהבנה, בלי טרוניה, ואני מתפללת בתוכי ומבקשת שתיכנס בי מעט מהיכולת שלך לקבל את הדברים בצורה פשוטה ונקייה, לקבל מעט מהשלווה שלך, לקבל את יכולתך להתגבר על קשיים.

השתדלתי ברוח הערכים שלך, ובמיוחד אלו שיישמת ב"נוער לנוער" - ערכים של תרומה לחברה, לקהילה, עזרה לזולת, לנסות ולשנות דברים בקשר לנתיחת גופות חללי צה"ל. לך, ילדי, לא אוכל להועיל, אבל אולי תועיל לך הידיעה שבזכותך, אולי ימנע בעתיד כאב מיותר מהורים שכולים אחרים. כן, ילד רז בן 23, ילד ענו וצנוע, נוכן שאתה יודע שאתה נוכח אצלי כל הזמן? רק חבל לי שאתה אינך נמצא כאן, איתנו, לראות עד כמה אתה נהיית למרכז חיינו.