יום הזיכרון תשס"ט


יום הזיכרון היום, רשמית הוא התחיל אמש, עם הצפירה. אצלי הוא התחיל מזמן, בערב פסח, ליד שולחן הסדר הערוך אני ראיתי את הכיסא שחסר, גם אם היו שלושים כסאות סביב השולחן. כשקראו את האגדה חיכיתי לשמוע את רז שלי קורא את הקטעים "שלו", אבל..... אצלי יום הזיכרון מתחיל סמוך לפורים כשהתלמידים שואלים אותי: "אורה, לְמַה את מתחפשת השנה"? ואני כל כך רוצה להגיד: "כמו לפני שבע שנים – לאימא שמחה". הוי, כמה הייתי רוצה להיות, ולו לרגעים ספורים, אימא רגילה ולא אם שכולה. ובין המחשבות המוצפות בגעגועים לרז מתגנבות מחשבות על ילדיי האחרים, איך הם מרגישים כשעל פניה של אימא במקום מבט של שמחה יש בערב החג דמעה עצובה? מה הם חושבים בלילות שבת ובחגים כשהם מרגישים שאימא ליד השולחן אבל הלב שלה ממש לא שם? והם כל כך רוצים שאימא תשמח יחד איתם במלואה. ועל מי הם יבואו להתרפק, לבכות ולשתף בגעגועים המציפים? הרי אמרו להם שבשביל אימא "הם צריכים להיות חזקים". אז ילדים יקרים שלי, סליחה שאני כל כך מוצפת בתקופה זו של השנה, ורז אחיכם נמצא אצלי לעיתים הרבה יותר מכם, תודה לכם שאתם כל כך מבינים ומתחשבים, אתם יודעים, אני מקווה שעם השנים אלמד להיות אימא ממש שמחה לא רק בתחפושת פורים.