יום כיפור

הסתכלה במחוגי השעון שעל הקיר. ספרה לאט לאט את הדקות.

הרגישה איך ליבה מגביר קצב פעימותיו.

המחנק טיפס בגרון.

חיכתה.

השעה 14.00

האזינה לשקט. אולי תשמע דפיקה על הדלת?

דממה.

עצמה עיניה. שמעה את הדפיקה. ניגשה ופתחה את הדלת.

הוא עמד בפתח במדיו, מיוזע ומאובק.

קפצה וחיבקה אותו: "ילד שלי, באת ליום כיפור, איזו הפתעה. כולכם תהיו איתי בבית".

הלכה עם ארבעת ילדיה לבית הכנסת, כולה מלאה גאווה ורוגע – היא לא צריכה לדאוג היום לאף אחד מהם. כולם איתה.

רק אחרי שנהרג סיפרו חבריו איך אמר להם: "לא מעניין אותי שיצאתי בראש השנה הביתה. אחי מגיע ליום כיפור, ואני חייב לראות אותו. לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן. אני יוצא."

זו הייתה הפעם האחרונה שאחיו ראה אותו בחיים.

כבר 11 שנה שאיננה הולכת ביום כיפור לבית הכנסת.


13.9.2013

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז