יום כיפור

הסתכלה במחוגי השעון שעל הקיר. ספרה לאט לאט את הדקות.

הרגישה איך ליבה מגביר קצב פעימותיו.

המחנק טיפס בגרון.

חיכתה.

השעה 14.00

האזינה לשקט. אולי תשמע דפיקה על הדלת?

דממה.

עצמה עיניה. שמעה את הדפיקה. ניגשה ופתחה את הדלת.

הוא עמד בפתח במדיו, מיוזע ומאובק.

קפצה וחיבקה אותו: "ילד שלי, באת ליום כיפור, איזו הפתעה. כולכם תהיו איתי בבית".

הלכה עם ארבעת ילדיה לבית הכנסת, כולה מלאה גאווה ורוגע – היא לא צריכה לדאוג היום לאף אחד מהם. כולם איתה.

רק אחרי שנהרג סיפרו חבריו איך אמר להם: "לא מעניין אותי שיצאתי בראש השנה הביתה. אחי מגיע ליום כיפור, ואני חייב לראות אותו. לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן. אני יוצא."

זו הייתה הפעם האחרונה שאחיו ראה אותו בחיים.

כבר 11 שנה שאיננה הולכת ביום כיפור לבית הכנסת.


13.9.2013

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –