ים העצב

היא הלכה לים לשטוף מעליה את העצב. המים ליטפו אותה, ניסו לפורר מעט את קירות יגונה.

יצאה לטייל על החוף, לספוג לתוכה את המראות המוכרים, המרגיעים כל כך, של הכחול והחול.

השכול שָכַן בכל פינה של מחשבתה. ממאן לעזוב. המראות המוכרים סיפרו לה שעוד לא עבר די זמן. קראו לה להיות סבלנית. סירת המפרץ הציפה את בדידותה.

התבוננה בצדפים וחשבה כמו תמיד: "הם כמונו, השכולים, כל כך דומים וכל אחד שונה מרעהו, וביניהם יש פצועים ושבורים וכאלה שנראים כל כך שלמים... עד שמתקרבים".

התקדמה לאט, בוחנת את צדפי-השכול השקועים בגופה. דבוקים. לא ניתנים לעקירה.

צעדה, האזינה למקאמה שקראה דיוויד סלע לכבוד יום הולדת 68 של המדינה.

תהתה על המחיר ששילמה.

הבחינה בדגל השחור שבתוכה המזהיר אותה לא להיכנס לממלכה האסורה של "מה היה אילו",

נשמה את הים ואת הסלעים.

התאמצה

עד שמצאה את הירוק. ישבה לידו. נתנה לו לפתוח בתוכה סדק לצמיחה.

הרגישה שזו רק ההתחלה.

יש לה עוד עבודה רבה, עד שתתחיל לנשום רגיל.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז