כעבור שנה - נועם גל

חזרתי עכשיו מטקס שנה לנפילתך, רז , הטקס שערכו בבי"ס "אחדות".

את הטקס ערכו תלמידי כיתה ו2.


עלו בי מספר מחשבות במהלך הטקס ונראה מה ייצא כשאני אנסה לכתוב אותם על דף.


אתחיל ממה היה בטקס –

כיתה ו2 ערכו את טקס הזיכרון לכבוד שנה לנפילתך.

הטקס נערך באולם כנסים וכמיטב המסורת (?) ערכו אותו תלמידי השכבה הבוגרת ביותר בבית הספר.

אורחי הטקס היו הכיתה עצמה : כל שכבת ו' (?), משפחתך המורחבת (הורייך יואב ואורה, גיא, גל, אור וכמובן אנחנו החברים) ובוגרי הכיתה שלנו.


כאמור את הטקס ערכו התלמידים הבוגרים של בית הספר, אך צעירים הם – בני 11 בלבד, ולמרות ההכנה שהמורים הכינו אותם לקראת הטקס רבים מהם בכו באמצע הטקס, אם באמצע הקראת קטע, אם בשירה, אם כשעמדו ואם כשראו את החברים שלהם עורכים את הטקס. (הם בכו וכך גם המחנכת שלהם...)


ואז עלו בראשי מספר מחשבות:

הם לא באמת הכירו אותך והם שומעים כל הזמן על מוות ופיגועים (אלו חיים נוראים אלה שהאינתפאדה השנייה(?), זאת שבמהלכה אתה נהרגת, התחילה כשהם היו לפני שהם סגרו את העשור הראשון לחייהם ומי יודע באיזה גיל הם יהיו כשיסתיים מצעד האיוולת?) ולמרות זאת כשנתבקשו לבצע טקס על חייל אחד מרבים שנפל, כשכל מה שמפריד בינו לבין שאר הנופלים (הרבים, רבים מידי) זה העובדה שאתה נופל מקרית מוצקין ובוגר בי"ס יסודי בו הם לומדים. אני מניח שהם מבינים את העובדה שהם מדברים על חייל שנפל למען המדינה וזה תופס משמעות רבה, הם קרוב לוודאי לא התמודדו עם נפילת חייל (אתה היחיד ממוצקין שאני זוכר בשנים האחרונות, מאז אסון המסוקים – אבישי גדרון) וייתכן ואתה, באופן מוזר, ההתמודדות הראשונה שלהם עם מוות, מלבד מעטים מהם שסבם/ סבתם נהרגו בדרך טבעית .