כעבור שנה - נועם גל

חזרתי עכשיו מטקס שנה לנפילתך, רז , הטקס שערכו בבי"ס "אחדות".

את הטקס ערכו תלמידי כיתה ו2.


עלו בי מספר מחשבות במהלך הטקס ונראה מה ייצא כשאני אנסה לכתוב אותם על דף.


אתחיל ממה היה בטקס –

כיתה ו2 ערכו את טקס הזיכרון לכבוד שנה לנפילתך.

הטקס נערך באולם כנסים וכמיטב המסורת (?) ערכו אותו תלמידי השכבה הבוגרת ביותר בבית הספר.

אורחי הטקס היו הכיתה עצמה : כל שכבת ו' (?), משפחתך המורחבת (הורייך יואב ואורה, גיא, גל, אור וכמובן אנחנו החברים) ובוגרי הכיתה שלנו.


כאמור את הטקס ערכו התלמידים הבוגרים של בית הספר, אך צעירים הם – בני 11 בלבד, ולמרות ההכנה שהמורים הכינו אותם לקראת הטקס רבים מהם בכו באמצע הטקס, אם באמצע הקראת קטע, אם בשירה, אם כשעמדו ואם כשראו את החברים שלהם עורכים את הטקס. (הם בכו וכך גם המחנכת שלהם...)


ואז עלו בראשי מספר מחשבות:

הם לא באמת הכירו אותך והם שומעים כל הזמן על מוות ופיגועים (אלו חיים נוראים אלה שהאינתפאדה השנייה(?), זאת שבמהלכה אתה נהרגת, התחילה כשהם היו לפני שהם סגרו את העשור הראשון לחייהם ומי יודע באיזה גיל הם יהיו כשיסתיים מצעד האיוולת?) ולמרות זאת כשנתבקשו לבצע טקס על חייל אחד מרבים שנפל, כשכל מה שמפריד בינו לבין שאר הנופלים (הרבים, רבים מידי) זה העובדה שאתה נופל מקרית מוצקין ובוגר בי"ס יסודי בו הם לומדים. אני מניח שהם מבינים את העובדה שהם מדברים על חייל שנפל למען המדינה וזה תופס משמעות רבה, הם קרוב לוודאי לא התמודדו עם נפילת חייל (אתה היחיד ממוצקין שאני זוכר בשנים האחרונות, מאז אסון המסוקים – אבישי גדרון) וייתכן ואתה, באופן מוזר, ההתמודדות הראשונה שלהם עם מוות, מלבד מעטים מהם שסבם/ סבתם נהרגו בדרך טבעית .


אני אומר לעצמי, שלדעתי, לא היה כאן כל ניצול ציני של ילדים קטנים, אמנם כן יש כאן משהו ציני אבל לא בצורת ניצול... (אני לא יכול ממש להסביר....).

בכל אופן חשבתי לעצמי למה דווקא טקס עם ילדים בוכים (עליך) גורם גם לי לבכות, כלומר: במהלך השנה האחרונה חשבתי עליך המון (!!!!), כמובן זה בא והולך בתקופות, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, קצת יותר מחצי שנה ממותך, חשבתי עליך ממש הרבה ואפילו באחד הימים היה לי די קשה והיה לי צורך להתקשר למישהו ,רק בשביל שתעודד אותי קצת ותגיד לי משהו טוב (זה גם היה כשבוע אחריי שבקרנו אצל גיא), והיו ימים שכשחשבתי עליך עלו לי דמעות בעניים, אבל בזמן האחרון חשבתי עליך פחות, היו לי דברים טובים לחשוב עליהם, (ואני מאמין שאתה שמח בשבילי ומבין את זה).

לאחרונה לא יכולתי לגרום לעצמי לבכות על אובדנך (גם כשרציתי ונסיתי?), הסתכלתי בתמונות וקראתי כתבות והתעצבתי, אבל לא כדי כך שאני גם אבכה.

אני יודע שהמוות שלך כבר התעכל , ואף קשה לי לחשוב איך היה כשהיית בינינו. בעיקר מה שעצוב לי זה החוויות שיהיו לנו ולך לא... (לאחרונה יוצא לי, לנו, לנהל שיחות על החיים ועל מה אנחנו רוצים לעשות...)

בכל אופן הייתי באזכרה בבית הקברות והתרגשתי גם מדבריי אמך וגם מדבריי אביך, אבל לא ברמת בכי.

אבל להביא אותי לידי בכי הצליחו להביא אותי הילדים התמימים האלה, למה בעצם? בגלל התמימות והתום? בגלל הבכי הטבעי שלהם? בגלל שלראות ילד קטן בוכה זה מעציב? בגלל שאני יודע מה הסיבה? בגלל שאני יודע שזה בגלל נפילתך? בגלל שאם ילד קטן בוכה למרות שלא הכיר אותך אז מי אני שלא אבכה שאני כן הכרתי אותך, בגלל שגם לי מותר???


אפשר להגיד שזה שבכיתי עשה לי טוב, טוב לדעת שיש לי עוד דמעות להזיל עלייך, אמנם עם השנים שיעברו (ועכשיו באמת ניתן להגיד שיעברו שנים ממותך, זה מוחשי, ולמעשה זה כבר קרה...) אני פחות אבכה עליך, ויהיה לי יותר קשה להתעצב, (ואפילו, תסלח לי, אני פחות אחשוב עלייך) אבל העובדה שמקור הדמעות שלי ישנו, ואיננו מוגבל, אני לא יודע עוד כמה אני אבכה עליך, אבל אני כן יודע שמאגר הדמעות הזה יכול לצאת אם לוחצים עליו בדרכים הנכונות. עושה לי טוב לדעת את זה. וגם הבכי עצמו מקל עלי.


נועם גל, 25.10.2002

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי

דרך עיניים מאוהבות - אביגיל קנטורוביץ'

יש הרבה דרכים להכיר אדם. אפשר להכיר אותו בגוף, בנפש, במוח. אפשר להכיר מישהו דרך דיבורו, ודרך נשימתו או מגע כף ידו. אפשר ללמוד עליו לפי דברים שכתב, או לפי דברים שהכין. מנות שבישל. יצירות שיצר. לפי תמונ

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל