2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח.
מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר?
איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברים? אולי לא היינו מפסיקים לדבר?
באותו הלילה עניתי לטלפון, שמעתי את דוד שלי יורם בטלפון נסער והוא מיד ביקש שאעביר לו את אבא שלי.
מיד קראתי לו, אני זוכר אותו מקשיב לטלפון ולא מוצא מילים לענות.
הוא התארגן מהר ויצא, אני רק זוכר שנשארתי עם חבר שלו ואשתו ושמעתי את המילים "ירו ברז" תוך כדי ההתארגנות המהירה.
אני זוכר שלא באתי להלוויה, כנראה שזה היה גדול עליי, בכל זאת מה לילד בן 6 ולהלוויה של בן דוד שהוא לא הספיק להכיר?
גם לאזכרה הראשונה לא באתי, לקח לי המון זמן לעבד את הדבר הזה, את השכול. כמעט 19 שנים אם לדייק יותר.
זה תמיד הרגיש כמו מכה, או פצע שקיבלתי בילדות אבל הוא תמיד היה מוגלד, כבר מאוחה, לא דרש טיפול. הכי קל להגיד: "לא הכרתי אותו", אבל לא תמיד מה שהכי קל הוא הכי נכון.
רק המון שנים אחרי, כשכבר השתחררתי בעצמי מהצבא, כשכבר התקדמתי הלאה בחיים ואפילו התחתנתי, הבנתי כבר דברים אתה כבר לא תחווה.
אז הבנתי שהגיע הזמן לגרד את הפצע היבש הזה ולהבין מה זאת המכה הזאת.
כשהייתי בצבא ההגעה לקבר שלך קיבלה פתאום משמעות אחרת, הנה אני עומד מול הקבר שלך, לובש מדים, ואומר לעצמי שאשכרה הגעתי לשלב שלך.
זהו, מפה והלאה כל מה שאני אחווה, כל מה שאני ארגיש, אתה כבר לא.
התחושות סביב האזכרות וימי הזכרון תמיד היו מעורפלות, אני עצוב על מה שהיית יכול להיות, על איך שנפלת, אבל האם אני באמת מכיר אותך? אז כנראה שהתשובה היא כן, אבל לא כמו שאני מכיר את שאר האנשים סביבי.
אני מכיר אותך מסיפורים, בזכות האנשים שאוהבים אותך כל כך וטורחים לספר לכולם עלייך.
אז רז, אולי לא הספקנו להיפגש ולדבר כמו שצריך, ומי יודע אולי יום אחד עוד נגיע לזה, אבל עד אז, אני אשתדל להכיר יותר ולקחת כמה שיותר ממך איתי.
תודה על מי שהיית ועל החותם שהשארת, דביר.
Comments