מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל...

זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת.

עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום זרקה "היי, מה עם רז? אתם נראים חמודים ביחד" וכל העולם התהפך.


אני עד היום לא יודעת מה במשפט כל כך פשוט הוביל לשרשרת האירועים ששינתה את כל מה שחשבתי עליך לפני כן, ולמה פתאום שמתי לב לחיוך שלך, לצורה שכל הגוף שלך משתנה כשאתה מדבר על משהו שאתה ממש אוהב וחשוב לך, ולרצון הבלתי מוסבר שלי ללמוד כל פרט מידע קטן עליך.

אני רק זוכרת שזאת הפכה להיות מסורת, כל ערב הייתי מתקשרת אליך, אבל רק אחרי סיינפלד, כי אסור לך לפספס אף פרק, והיינו מדברים במשך שעות על כל נושא שבעולם.


אף פעם לא אמרת לי שזה מוזר שפתאום התחלתי להתקשר אליך כל הזמן, גם לא ממש דיברנו על החברים האחרים, זה היה פשוט הזמן שלנו, בו אתה היית אתה, חברותי, ופתוח, ודיברת בלהט על כל הדברים שאהבת. על ברי סחרוף, על המשפחה שלך, על החוויות מארצות הברית, על זה שבושה שאני לא מכירה בעל פה כל שיר של כוורת כמוך, והיית מכריח אותי להקשיב להם רק כדי שאתה תהיה מרוצה. אפילו את סיינפלד הייתי רואה, למרות שעד היום היא אחת הסדרות השנואות עלי, רק כדי שיהיה לי על מה לדבר איתך אחרי זה. ואף פעם לא פקפקת בסיבה שבגללה פתאום התחלתי להתעניין בכל דבר שעשית במשך היום. פשוט דיברנו ודיברנו עד שאמא שלך היתה צועקת מהחדר השני שהגיע הזמן ללכת לישון.


אחד הזכרונות האהובים עלי היה שהגעת עם כל החבורה לפתיחת העסק של אמא שלי, אותו אחד שהיא עשתה הפקה ענקית והלבישה אותי בשמלה לבנה כמו איזה כלת שמחה, והסתכלת עלי בפעם הראשונה בצורה קצת שונה. הסמקת שאמרת לי שאני נראית יפה. אני הסמקתי עוד יותר שנתת לי מחמאה. זה גם היה אותו הערב שיסמין אמרה לי שאולי יש לי סיכוי איתך.

בשלב הזה סדר הדברים קצת מתערבב לי, אחרי הכל, זכרונות של עשרים ומשהו שנים כבר לא כל כך טריים, אבל אני זוכרת כל רגע שבילינו יחד, כי הוא גרם לי להרגיש כל כך מיוחדת.


למשל, זוכר שהסתפרת אבל לא סיפרת לאף אחד שאתה הולך להסתפר ואז הגעת לבית של יניב וכולם היו פשוט בשוק מכמה שונה אתה נראה? אני מודה שאהבתי אותך יותר עם שיער ארוך, תמיד אהבתי בנים עם שיער ארוך, אבל אתה פשוט חייכת את החיוך הענקי הזה שלך, כמו חתול שגנב שמנת, והתיישבת לידי בספה. אני כמעט בטוחה שראינו את ההופעה של כוורת בטלוויזיה, אבל אני לא לגמרי זוכרת, כי כל הערב ניסיתי לשמור על פנים ישרות בזמן שאתה החזקת לי את היד מתחת לשמיכה.


אני זוכרת שעזרת לי להתכונן למחנה קיץ, ושעודדת אותי שאהנה מכל רגע, ולא לדאוג, כי אתה תחכה לי שאחזור, אבל זה לגמרי בסדר אם אני אכיר מישהו אחר שם, כי ככה הדברים האלה קורים.

ואז במחנה קיץ עצמו הייתי חושבת עליך כל הזמן, וסביר להניח ששיגעתי את כל החברות שלי שם, אבל החלק שהכי אהבתי זה את הערבים בהם נתנו לנו לעשות טלפונים ואתה תמיד היית זה שהתקשרתי אליו, לספר לו חוויות, ולהתגעגע, וגם קצת להתבייש כי היו כמה בנים שחיבבתי שם, שהם לא היו אתה, אבל אתה רק צחקת ואמרת שהכל בסדר, ושארשה לעצמי להנות מהחוויה.


ואז היה את יום המשפחה, ולכל הישראלים היו מבקרים ואני דיי הכנתי את עצמי לאכזבה, כי המשפחה שלי לא תגיע, ובאותה תקופה גם ככה לא רציתי אותם שם, אבל גם לא רציתי להיות היחידה שאף אחד לא בא לבקר אותה, וניסיתי ממש חזק לא להיות עצובה. ואז אתה הגעת (!!) ולא האמנתי שמכולם דווקא אתה היית שם. האדם שהכי רציתי לראות. זה שהכי התגעגעתי אליו. רז שלי. אתה הגעת!

נכון, סביר להניח שלא הגעת רק בשבילי, אחרי הכל אורנה היתה שם, וגווידו, ועוד מלא חברים שלך, כי היית אתה, והיו לך מיליון חברים, אבל התנהגת כאילו הגעת במיוחד בשבילי, ואני לעולם לא אשכח את היום הזה כי זה מי שאתה, מי שהיית, זה שתמיד דואג לכולם, זה שלא משאיר אף אחד לבד, זה שנותן לך הרגשה שאת חשובה ונאהבת, גם אם כל מה שהיה בנינו זה רק שיחות אל תוך הלילה וכמה ידיים משולבות.


אחרי שחזרתי מהמחנה זה היה רק עניין של זמן עד שמשהו יקרה ואת החלקים האלה אני שומרת רק לנו. הם היו מורכבים. מסובכים. קצת מדהימים. קצת כואבים. קצרים וחולפים.

אז תמיד יהיה לנו את האופרה, ואת ליל האהבה בצמח, את ההתנגבויות לייד החברים, את השיר שלנו ואת הזכרון של אהבה ראשונה (שלי, לאו דווקא שלך). אח, איזו שנה זאת היתה...


הלוואי והייתי יכולה לשנות את הסוף, כי הוא היה מר, ואף אחד מאיתנו לא התנהג בצורה הכי טובה שאפשר.

איך יכולנו לדעת? היינו רק ילדים. ותמיד הנחתי שמתישהו אנחנו נשלים ונחזור להיות חברים, רק שמעולם לא קיבלתי את ההזדמנות הזאת, לתת לך להתנצל, לבקש סליחה בחזרה, להיפרד כמו שרציתי ולקחו לי הרבה מאוד שנים להתגבר על כך שהשיחה האחרונה שלנו היתה במריבה, שהייתי עקשנית מדי כדי לסלוח ועיוורת מקנאה.


אני יודעת שאם היתה לנו הזדמנות עם הזמן היינו משלימים, ואולי, גם אם היינו מתרחקים זה היה בצורה טובה, כי זה מי שהיית, נשמה טובה, גם כשטעית ידעת לבקש סליחה, ואני שאהבתי אותך כל כך, בסוף הייתי מסכימה.


אז כל שנה, אני כותבת לך מכתב, שומרת בטיוטות, ומוחקת שנה אחרי, אבל הפעם אחיך ביקש ממני לשמוע יותר, לחלוק איתו ועם המשפחה, ואולי גם עם החבורה, והחלטתי להפסיק להתבייש ולהפסיק להסתתר וזה המכתב שלי בשבילך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי

דרך עיניים מאוהבות - אביגיל קנטורוביץ'

יש הרבה דרכים להכיר אדם. אפשר להכיר אותו בגוף, בנפש, במוח. אפשר להכיר מישהו דרך דיבורו, ודרך נשימתו או מגע כף ידו. אפשר ללמוד עליו לפי דברים שכתב, או לפי דברים שהכין. מנות שבישל. יצירות שיצר. לפי תמונ