מכתב לרז - פסח תשס"ח (הוקרא בתוכנית "קולה של אימא" ליום הזיכרון)

ילד רז שלי,

אני יושבת וכותבת לך שלושה ימים אחרי ליל הסדר. זו הזדמנות לערוך סדר במחשבותיי, ברגשותיי. אני מתפקדת כל כך טוב בימים האחרונים שלרגעים אני נבהלת – מה, הפסקתי להיות אם שכולה? הימים עמוסים בנוכחות של אחיך ושל נכדותיי, והשבוע ציינתי לעצמי שאין לי זמן לעצור ולהרגיש את העצב הקיים בתוכי.

נדמה לי שהיושב במרומים יודע את תוכי, יודע עד כמה עצוב לי בתקופה זו של השנה. הוא דאג להכניס לחיי מְזַמְּנֵי שמחה בכמות מוגברת, אחרת איך ניתן להסביר את העובדה שכל נכדיי נולדו במחצית השנייה של חודש מרץ – החודש בו נולדת?

כן, ילד שלי, יום הולדתך הוא היום הקשה לי ביותר בשנה, יותר מיום הנפילה שלך. איך אסביר לאחרים מה פירוש יום הולדת של ילד מת? הרי חוגגים את זה שנולדת – ואתה – איננו! פרדוכס שהדעת לא תופסת. והשנה נוסף מימד חדש: אחייניתך החדשה בחרה להיוולד דווקא ביום הולדתך, בשעה בה נולדת. רק אחרי שנולדה שמתי לב שהשעה בה נפלת זהה לשעת לידתך. ובצד השמחה על הולדתה האימא שבי, האימא של רז, ילד יקר, עומדת על המשמר ואומרת: רגע, זה היום של הילד שלי, אני לא מוכנה שתדחקו אותו לפינה ותגידו שאני צריכה לשמוח. אך לתהל, זה שמה של נכדתי החדשה, מגיע שאשמח ביום הולדתה . איך עושים זאת??? אני מרגישה כאילו דחסו את יום העצמאות לתוך יום הזיכרון ואני צריכה להרגיש בעת ובעונה אחת שני רגשות כל כך מנוגדים. האם זה ייתכן??.

אנשים אומרים לי שזו הנחמה שלי, ומשהו בתוכי מתנגד, מתקומם. אני מרגישה שאני לא אוהבת את המילה 'נחמה' ואני צריכה לברר לעצמי מדוע. נראה לי שבמילה הזו מקטינים את עוצמת האובדן. בשבילי – אין נחמה למותך!!!!!! לא, אל תיבהל, ילד שלי, אתה הרי מכיר אותי. אני "בסדר", מחוברת חזק לחיים. יש בחיים שלי הרבה מאד רגעים מאושרים, שמחים, רגעים ואפילו ימים של סיפוק ושל הנאה – אך זה לא נחמה. כל הדברים המשמחים, הטובים, היו מגיעים, אני משערת, לעולמי גם אילולי נהרגת, ואז הייתי נהנית מהם בצורה אחרת (שמת לב שאני נמנעת מלהגיד: בצורה מושלמת? כי אני הרי לא יודעת איזה אדם הייתי אילולי נהרגת, כן, ילד, אני כל כך אחרת).

אין נחמה, אבל יש חיים בקוֹ: אני חיה בשני מימדים: מימד אובדנך ומימד החיים הרגילים, האחרים, ואתה הרי יודע שאני מאד משתדלת, ורוב הזמן גם מצליחה, להיות אורה, אדם, אימא של אחיך ושל אחותך, סבתא. ויש רגעים, שעות, ימים בהם אני אימא שלך, ילד שלי, אימא של רז – אם שכולה. ואלו שתי ישויות נפרדות שחיות בתוכי

נראה לי שבימים אלו החיים סוחבים אותי חזק לעבר החיים, אך כשאני נעצרת לרגע אני מרגישה שאני יותר אימא של רז מאשר סבתא של…. ואתה יודע מה, ילד יקר שלי, זה בסדר. מגיע לך שאהיה כולי שלך כי אתה ילד נפלא כל כך, ואתה חסר כל כך.

מתגעגעת עד אין קץ

אימא

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל