רז - אביב מאיה

זהו סיפור קצר על הצטלבות דרכים וגורל הצטלבות הדרכים שלי עם רז ומשפחתו.

אני אביב מיה, חבל לי שאני לא יכול להיות נוכח פיזית בטקס ההנצחה היום מפאת בידוד הקורונה.

אני אתחיל דווקא מהשורה האחרונה:

על אף הזמן הרב שעבר קל לי לשחזר את התקופה עם רז כי הנער היה בלתי נשכח

דמות פניו ואישיותו של רז נחרטו בזיכרוני.

ולא סתם,

את רז הכרתי אי שם בתחילת 99, בדיוק השתחררתי מצה"ל ומיד התחלתי את הקדנציה השנייה שלי בבורגר ראנץ' כמנהל משמרת, רז אז היה נער תיכון לפני גיל 17 שרצה לקנות את העצמאות שלו ולהרוויח כמה שקלים, לעבוד בבורגראנץ של אותם הימים היה כבוד גדול,

התוודעתי לרז כבר מהמשמרות הראשונות שלנו יחד, הוא בהחלט התבלט בעיני ולא בכדי דמותו נחרטה בי.

אני זוכר את רז מגיע לעבודה עם חיוך מרוך על הפנים, מבסוט, תמיד עם ראש זקוף בא לעבודה בכיף ולא סתם בא לעבודה, בא לעבוד וגם ליהנות מזה, נער מקסים מלא קסם אישי לא מפונק ועדיין לא מלאו לו 17

אז נכון שעבודה במסעדת המבורגרים נשמעת לחלקכם פשוטה, אבל זה לא תמיד ככה, יש גם לחץ ועצבים, מלא דרישות ועמידה בסטנדרטים גבוהים, אחרי הכול מדובר באוכל של אנשים ומוניטין של מסעדה.

אני בתור מנהל משמרת הייתי חייב לשמור ולעמוד בסטנדרטים האלה ורז היה יד ימיני בזה, גם ברגעי לחץ רז נשאר הכי קול שיש, מקצוען אמתי.

ידע לתפעל את כל המערכות במטבח בו זמנית וכל זה במהירות ובאיכות ותמיד כמו שאמרתי עם חיוך.

את אופיו וחריצותו של רז אפשר היה לראות עוד אז בימים ההם של הבורגראנץ,

אני יכול לספר שבאותה תקופה של שנות ה 90 לעבוד בתור נער בבורגראנץ היה הישג אפילו סמל סטאטוס ומעטים התקבלו לשם ואני לא חושש להגיד כן, מלח הארץ ורז היה אחד מאלה

מעבר לזה, אותם נערים ונערות שעבדו איתי באותה התקופה עם השנים התקדמו מאוד בחייהם המקצועיים ואין לי ספק שאם רז היה אתנו היום הוא היה כובש פסגות.

אהבתי לעבוד רז ויותר מז