רז והפועל ת"א - אור

1.11.2001, יום חמישי בערב. הפועל ת"א משחקת בחוץ מול צ'לסי, גומלין הסיבוב השני בגביע אופ"א. האדומים מגיעים ביתרון 0-2 היסטורי, ומוציאים 1-1 הירואי, כששביט אלימלך מצטיין בשער.

מצלצל הטלפון בביתנו בקרית מוצקין. אחי, רז, אוהד הקבוצה, מתקשר מרמאללה בין קרבות האינתיפאדה השנייה: "ראיתם איזה גדולים?" הוא שואל. "הלכתי 10 ק"מ כדי לראות את המשחק". והוא גם החליף משמרת כדי לראות את קבוצתו האהודה עושה היסטוריה...

2.11.2001, יום שישי, לפני כניסת שבת. פחות מ-24 שעות אחרי הניצחון הגדול, החלפת המשמרות זימנה לו לפקד על כוח דוכיפת, היחידה בה שירת, בעת שהוקפץ בעקבות התראה על מחבלים בגזרה. היתקלות מהירה, צרור יריות ורז נופל על המקום ונהרג.

אותה השיחה ערב קודם, הייתה גם הפעם האחרונה שדיברנו עם רז בחייו.

4.11.2001, צהרי יום ראשון. בדרך להלוויה. אני, אוהד מכבי חיפה בכלל, לובש חולצה אדומה קרועה של הפועל ת"א לזיכרו.

אלפים ליוו את רז בדרכו האחרונה. ביניהם שביט אלימלך, שהגיע לכבד ולהניח זר על הקבר הטרי. קברו של החייל והמפקד שרק 3 ימים קודם ראה את אותו שביט בטלוויזיה. המשחק האחרון שרז זכה לראות. כמה ימים אחרי השבעה, פתאום הגיח לביתנו בקרית מוצקין, שמעון גרשון. הגיע לנחם והעניק חולצה של הפועל ת"א.

20.11.2001. משחק בית נגד לוקומוטיב מוסקבה. אנחנו אורחי הכבוד של המועדון. ורז צופה מלמעלה... ומקבל כבוד של אלופים דוממים, בדקת דומייה לזכרו.

אותו מסע קסם אירופי נחקק בליבנו כרגעי האושר האחרונים בחייו של אחי ז"ל. מאז גורלנו נקשר בגורל המועדון האדום, והיחס שקיבלנו ריגש וריפד מעט את הכאב הגדול.

הייתי בן 14.5 כשאיבדתי את אחי המבוגר ממני בחמש שנים, אותו אח איתו התכתשתי בגלל המתרחש במגרש, כמו שרק אחים שאוהדים קבוצות יריבות יכולים. אבל למרות היריבות הספורטיבית, עם נפילתו ידעתי שהפועל ת"א היא לנצח חלק מהמורשת של רז ולעולמי עד תהיה עמוק בלב, ביחד עם אחי הגיבור.