רז יקר - דוד יורם


רז יקר,

חשבתי ימים רבים איך פותחים בנאום הספד לאחיין אהוב. אני לא איש שירה וגם לא מושך בעט הסופרים, סתם דוד שאהב אותך כאילו היית בנו.

ידעתי, שלא יהיה בי הכוח לעמוד מול מקום מנוחתך ולהביע את כאבי וצערי. ידעתי, שאני, ממרום שנותיי וּזקני הלבן, לא אוכל לשאת את כאבי וּבֶרֶז הדמעות יפתח.

אבל אני מוכרח לספר לך קצת מרחשי ליבי ומהרגשתי, ולכן ביקשתי מאמך-אחותי, להקריא מילותיי במקומי.

שתי תמונות רודפות אותי ולא מרפות, הראשונה, כשאמא שלך ביקשה שאסע ליואב, אביך, לבשר לו את הבשורה האיומה מכל. את הצעקה שלו בחדר המדרגות, כשראה אותי עם אנשי קצין העיר, לא אשכח לעולם.

התמונה השנייה - כשהקומנדקר עם ארונך מתקרב לביתכם, ואז את צעקות השבר של סבתא שולה שמקבלת את ארונך. הצעקה הזו רודפת אותי כל הזמן, וזו הפעם הראשונה שאני מספר עליה.


כבר 12 שנים שאני מנהל איתך דיאלוג של חרשים. אני יושב לידך, שואל ואין מענה. אני כותב לך פתקים ושם למראשותיך - ואין תשובה.

כל יום אני עובר ליד פינת ההנצחה הקטנה שהכנתי לך בביתי ואתה שותק. מביט בי מבעד לענני התמונה שעל הקיר, מחייך את אותו חיוך ושותק.

חלפו כבר 12 שנים, אותו חיוך ואותה שתיקה. דבר לא השתנה.


ביום כיפור האחרון, כשהדלקתי את נרות הזיכרון, שאלו אותי נכדיי למי אני מדליק נרות. הסברתי להם שיש נרות לזכר הורי ונרות להורי יוכבד ונר לזכר רז. הלכתי אתם לתמונתך שעל הקיר והסברתי להם, שוב, מי זה רז. ושוב עלו הזיכרונות על שיחות הטלפון מהפקק של יוקנעם ועל הפעם האחרונה, בערב ראש השנה, כשבאת אלינו לקחת את הכיסאות והשארת לי על מסך המחשב ברכת שנה טובה. על ערב יום כיפור, לפני תפילת "כל נידרי", בבית הכנסת בקרית מוצקין, כשסיפרת לי שמחקת את הפתיח מהמשיבון שלך, שאני כל פעם ביקשתי ממך להסיר, כדי שלא תפתח לעצמך פה לשטן....

והנה, כחודש וחצי אחרי זה, הבשורה האיומה והכואבת....