רז יקר - דוד יורם


רז יקר,

חשבתי ימים רבים איך פותחים בנאום הספד לאחיין אהוב. אני לא איש שירה וגם לא מושך בעט הסופרים, סתם דוד שאהב אותך כאילו היית בנו.

ידעתי, שלא יהיה בי הכוח לעמוד מול מקום מנוחתך ולהביע את כאבי וצערי. ידעתי, שאני, ממרום שנותיי וּזקני הלבן, לא אוכל לשאת את כאבי וּבֶרֶז הדמעות יפתח.

אבל אני מוכרח לספר לך קצת מרחשי ליבי ומהרגשתי, ולכן ביקשתי מאמך-אחותי, להקריא מילותיי במקומי.

שתי תמונות רודפות אותי ולא מרפות, הראשונה, כשאמא שלך ביקשה שאסע ליואב, אביך, לבשר לו את הבשורה האיומה מכל. את הצעקה שלו בחדר המדרגות, כשראה אותי עם אנשי קצין העיר, לא אשכח לעולם.

התמונה השנייה - כשהקומנדקר עם ארונך מתקרב לביתכם, ואז את צעקות השבר של סבתא שולה שמקבלת את ארונך. הצעקה הזו רודפת אותי כל הזמן, וזו הפעם הראשונה שאני מספר עליה.


כבר 12 שנים שאני מנהל איתך דיאלוג של חרשים. אני יושב לידך, שואל ואין מענה. אני כותב לך פתקים ושם למראשותיך - ואין תשובה.

כל יום אני עובר ליד פינת ההנצחה הקטנה שהכנתי לך בביתי ואתה שותק. מביט בי מבעד לענני התמונה שעל הקיר, מחייך את אותו חיוך ושותק.

חלפו כבר 12 שנים, אותו חיוך ואותה שתיקה. דבר לא השתנה.


ביום כיפור האחרון, כשהדלקתי את נרות הזיכרון, שאלו אותי נכדיי למי אני מדליק נרות. הסברתי להם שיש נרות לזכר הורי ונרות להורי יוכבד ונר לזכר רז. הלכתי אתם לתמונתך שעל הקיר והסברתי להם, שוב, מי זה רז. ושוב עלו הזיכרונות על שיחות הטלפון מהפקק של יוקנעם ועל הפעם האחרונה, בערב ראש השנה, כשבאת אלינו לקחת את הכיסאות והשארת לי על מסך המחשב ברכת שנה טובה. על ערב יום כיפור, לפני תפילת "כל נידרי", בבית הכנסת בקרית מוצקין, כשסיפרת לי שמחקת את הפתיח מהמשיבון שלך, שאני כל פעם ביקשתי ממך להסיר, כדי שלא תפתח לעצמך פה לשטן....

והנה, כחודש וחצי אחרי זה, הבשורה האיומה והכואבת....

מאותו יום, כף רגלי לא דרכה יותר בבית הכנסת.


לא יודע איך ממשיכים, כי להספיד זה לא הצד החזק שבי. מה אגיד לך? שכל פעם שאני רואה את חבריך הרבים שמגיעים לכל אזכרה, אני מנסה לדמות איך אתה היית נראה עכשיו? האם היית לומד? בעל משפחה? אולי סתם פילנתרופ בשירות העם, מטיף את דרכך ומורשתך?

יכולתי להמשיך ולהמשיך אך המוח מסרב לי, והיד לא נטויה עוד לכתוב.

בחרתי לסיים בשירו של המשורר האנגלי וויסטן יו אודן – "בלוז ההלוויה"..

התרגום העברי לשיר של יהונתן גפן.


"עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,

שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,

השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,

הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא.


קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,

ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.

קשרו סרט אבל על צווארי היונים בכיכרות,

ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות.


הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,

יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,

הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי

חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי.


מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.

כסו את השמש, ואת הירח גם.

רוקנו את האוקיאנוס, עקרו את היערות,

כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות."



הייה שלום יקירי ונוח בשלום על משכבך

יורם, דודך

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי

דרך עיניים מאוהבות - אביגיל קנטורוביץ'

יש הרבה דרכים להכיר אדם. אפשר להכיר אותו בגוף, בנפש, במוח. אפשר להכיר מישהו דרך דיבורו, ודרך נשימתו או מגע כף ידו. אפשר ללמוד עליו לפי דברים שכתב, או לפי דברים שהכין. מנות שבישל. יצירות שיצר. לפי תמונ

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל