"רז מינץ מישראל" - אורנה בוך

יוצא לי הרבה לשאול את עצמי למה בעצם אני באה בכזו אדיקות פעמיים בשנה. אני לא קשורה. אני לא בחבורז. אני אפילו לא חברה קרובה. מה האובססיה הזאת לא לפספס אפילו יום זכרון אחד? אולי זה בגלל ש"אני רז מינץ מישראל" צרוב לי עמוק בזכרון? אולי זה בגלל שאתה ולא אף אחד אחר הבאת את גווידו אל תוך חיי? אולי כי יש לי זכרון עמום אבל קיים מכמה שהיה כיף איתך בcamp. היינו שם ממש חברים טובים. אולי זה סתם כי היית אחלה? אולי זה כי הייתי בחמ"ל כשזה קרה? אולי כי לא האמנתי? אולי כי ידעתי שאני הראשונה שיודעת? אולי כי ידעתי שאני לא יכולה להתקשר למישהו קרוב מדי? אולי כי התקשרתי לחברה שלא הכירה אותך ובכיתי לה בטלפון בישיבה על הרצפה בחוץ אחרי שברחתי מהחמ"ל והשארתי את שאר הארוע בידי מישהו אחר? אולי זה כי לא הרבה לפני ראיתי אותך לגמרי במקרה בפאב במרכז העיר ("אורנה? מה את עושה פה" ומשפט המפתח "את באה לפה הרבה?" לא. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בפאב הזה. ואתה היית באיזה שבוע חינוכי בירושלים. פעם ראשונה (ואחרונה) שראיתי אותך על מדים)? אולי זה כי נזכרתי שאתה אחלה של בנאדם ותכננתי שנחזור להיות בקשר? אולי זה כי קצת לפני שמך הגיע לחמ"ל כשהיית עם קלקול קיבה ותיאמתי את ההגעה שלך לביה"ח (וידאתי עם הר"מ 2 שיטפלו בך כמו במלך, אבל בסוף החלטת לא להתפנות. כמה מפתיע)? אולי זה בגלל שבהלוויה הרגשתי כאב נוראי? אולי זה כי הבנתי כמה מעט הכרתי אותך? אולי רציתי שנחזור להיות בקשר? אולי זה כי ממש כיף לי לשבת בחדר שהיה שלך, לנגן בגיטרה ולצחוק עם החברים שלך? אולי זה כי כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה רע עם זה שהיה לי כל כך כיף? אולי זה בגלל שכשאמרו לי את השם שלך בדיווח בחמ"ל מיד עבר לי בראש "טוב, זה הפצוע" ואז הבחורה ברמקול אמרה "זה ההרוג"? אולי כי מיד חייגתי ברמקול לסלולרי שלך, מתעלמת מניהול הארוע, מתעלמת מהמבטים של הקצין והסמב"צית השניה? אולי כי היית זמין, וזה חייג, וחשבתי שיש מצב שאתה עונה, הרי חלה טעות, קורה גם לצה"ל שחלה טעות, וכן נפצעת אבל אתה חי ומחכה למסוק שבעצם אני אמורה לתאם את הגעתו, ונו יאללה שיגיע כבר? אולי כי לא ענית, כלומר ענית, הקול שלך ענה (אני שומעת אותו מידי פעם באזכרות), אבל זה היה תא קולי? אולי כי הרגשתי אשמה בגלל שרציתי שהבחור השני יהיה ההרוג? אולי זה בגלל שכמה ימים אחרי נסעתי להדסה עין כרם לבקר אותו, אבל אמא שלו אמרה שהוא ישן ושאני יכולה לכתוב לו פתק, עשיתי זאת, כתבתי שאני ידידה שלך, רציתי לשמוע מה היה, כתבתי את הטלפון שלי והכל, אבל הוא לא חזר אלי? אולי כי הלכתי למר"פ, שהיה המפקד שלי, וביקשתי לראות את הדו"ח הרפואי? אולי זה כי הוא לא הסכים ורק אמר "זה היה מטווח קצר וזה היה מהיר"? אולי זה בגלל שאני מתחרט שלא צילמתי לי את יומן החמ"ל, שם בכתב ידי כתוב את שעת הארוע, הפציעות, הזנקת המסוק ואז המספר האישי שלך קודם ורק אז השם שלך? למה לא צילמתי עותק מזה? אולי אני באה עד שארגיש שאני יכולה לדבר עם המשפחה שלך בלי להרגיש לא בסדר? אולי אני רוצה להיות שייכת? אולי אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת בכלל.

"אני רז מינץ מישראל, ישראל, ישראל"