האדם הכי טוב בעולם הזה - מעיין הרטמן

ממש, ממש קשה לי לדבר עכשיו.

קשה לי לדבר עליו בזמן עבר.

אני זוכרת בעיקר את אותו יום שישי שתמר הודיעה לי שרז נהרג,

ואני זוכרת שמאותו רגע לא כל כך קלטתי את זה.

התחלתי לקלוט את זה יום אחרי זה, יומיים אחרי זה, שבוע אחרי זה. עכשיו חודש אחרי זה וכמה שאני מכירה בזה יותר, זה כואב יותר.

אני מכירה את רז מכיתה ה' ממחנות העולים ואחר כך לאורך כל השנים, ויש לי ממנו זכרונות רק טובים,

תמיד הוא היה שם שהייתי צריכה, בכל מצב.

תמיד היה לו חיוך ומילה טובה להגיד.

וקשה לי יותר ההבנה שבן אדם כל כך טוב נלקח מאיתנו.

יש לי זכרון אחד שמקשה עלי עוד יותר זה זיכרון שהוא כל כך מוחשי,

שלושה שבועות לפני שרז נהרג, יצאנו יסמין, רז, אני וחברה ל'חורבה' וכל כך מוחשי וזה נראה לי כל כך לא מציאותי שהוא לא נמצא עכשיו.

אני אקרא משהו שכתבתי כשנודע לי שרז נהרג אחרי שחזרנו ביום שישי בערב מיום הולדת.

"רז, הכאב כל כך גדול, ואי אפשר לתארו במילים. הבשורה הקשה אינה נראית באף אחד על החושים,

מה עכשיו, ומה מכאן, ולמה, ואיך,

הדמעות חונקות עד שכבר אין אוויר לנשימה.

על