מה שנשאר עכשיו זה געגועים - עידן פפר

דבר ראשון, אני יודע שאייל רצה להיות פה והוא לא יכול, בגלל שלא היה לו עם מי להתחלף. גם היום כמו תמיד הכנופיה אף פעם לא מלאה.

תמיד היה חסר מישהו בחבורה. חוץ מאשר, הצלחתי למצוא תמונה שבאמת אנחנו כולם שם יחד, בתמונה עם דני סנדרסון, ודווקא בה רז, רואים רק את חצי הראש שלו מאחורי עידן.

באותו יום שישי כשאמרו לי, כשאבא שלי התקשר פעם ראשונה, לא עניתי, לא עניין אותי, מה כבר הוא יכול להגיד לי?! פעם שניה, פעם שלישית שהוא התקשר כבר אמרתי אולי זה משהו חשוב, נענה לו נשמע.

לשמוע שחבר שלך רז נהרג, זה לא היה נכון, זה לא היה זה.

אף פעם לא חשבתי על זה שמישהו מאיתנו ימות, אנחנו בני עשרים, מה כבר יכול קרות. ואז אפשר לנסות לבדוק אולי זה טעות. כשבחדשות אמרו, שניים שאחד נהרג ואחד נפצע קשה, אמרו אנשים במכונית לא אמרו חיילים. אז אמרתי זה לא הוא, ושאני אגיע הביתה אני אגלה שזאת היתה טעות גדולה.

מה שנשאר עכשיו זה געגועים. אני מסתכל בתמונות, אני לא יודע למה. הפעם האחרונה שפגשתי את רז היה, הוא הגיע עם כמה חבר'ה, ראינו אצלי סרט, אני לא רואה את זה בעיניים, זה לא עולה לי בראש, אני לא זוכר את זה. לא זוכר גם פעמים אחרות, יש פעמים שאני כן זוכר.

אני מתגעגע ורוצה שהוא יהיה פה ואני מניח שכולם רוצים את זה.


מעגל הנצחה, נוער לנוער, 6.12.2001

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מכתב לרז - ניצן

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז

מכירים אבל אחרת - דביר לפר

2.11.2001 – האמת היא שלא זכרתי כל כך את התאריך, אבל את אותה שיחת הטלפון הגורלית אני לא אשכח. מה כבר יכול לזכור ילד בן 6 מאותו בן דוד שלא הספיק להכיר? איך היה נראה הקשר בינינו? אולי בכלל לא היינו מדברי

דרך עיניים מאוהבות - אביגיל קנטורוביץ'

יש הרבה דרכים להכיר אדם. אפשר להכיר אותו בגוף, בנפש, במוח. אפשר להכיר מישהו דרך דיבורו, ודרך נשימתו או מגע כף ידו. אפשר ללמוד עליו לפי דברים שכתב, או לפי דברים שהכין. מנות שבישל. יצירות שיצר. לפי תמונ

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל