רז של... - יסמין רובין

כל כך הרבה כתבו, שרו ודיברו עליך בחודש.

שבוע ויום שכבר עברו, ואני כבר המון זמן מחפשת את המילים, לכתוב ולספר על מה שאני מרגישה:

תחושה נוראית של חור פעור בלב, והצווחות שמלוות אותי מאז יום שישי בערב, לאחר אותה שיחת טלפון איומה, שאחריה דבר כבר לא כמו כשהיה. כל התקופה האחרונה, מאז מה שקרה, חודש שבוע ויום, זה חודש שבוע ויום מלאים במחשבות עליך.

כל שעה בעצם מלאה בכאב. חודש שבוע ויום שימשכו לנצח. רז המדהים, רז עם חצי חיוך על הפנים, רז שיודע לדבר, לבקש להתווכח ולהוכיח. רז עם הכשרונות החבויים. רז שיודע לתקשר כל דבר, שיודע לדבר הפוך. רז עם ההומור השחור. רז הכי מצחיק בעולם. מה היית אומר אם היית פה עכשיו?

כל פעם אני נזכרת בעוד משהו, פלאשבקים של ה-6 שנים האחרונות. 6 שנים שבהן זכיתי להכיר אותך, לקבל קצת ממך. כל השנים האחרונות שסובבות אצלי בכל כך הרבה רז, רז של טלי, רז של יום שישי פעם בשבועיים, רז של סיינפלד, החל מהפרטים הכי קטנים וכלה בפרטים הכי גדולים, רז שיודע להקשיב ולעזור, רז עם הלב הענק, לב שלא יפעם יותר, רז שאוהב לתת ונותן, רז שיודע תמיד איך ומה לומר ולמי, שיודע לנחם ולפייס, להגיד מילה טובה ולעודד, רז שרק שבוע לפני נהג במרכז, רז שכל כך לא יודע לנהוג, רז של המוזיקה, רז של ברי, ורז של שעה 7 בבוקר של יום שבת כשאמא שלו מצלצלת לשאול איפה אנחנו ולמה הוא עדיין לא בבית, והוא מבקש ממנה לא לדאוג. רז שלא רצה להרגיז אף אחד, לא בחייו ולא במותו. רז שהכי בעולם מבין עניין, בלי סיבוכים בלי הרבה רעש, בשקט. שקט שאופייני לו, שקט שעכשיו הפך לשקט אינסופי, דממה שלא תיפסק. זה רז שאני זוכרת, המון פלאשבקים, רגעים של צחוק ושל שמחה, רגעים של אמת.

ילד הוא תמיד יהיה, והחור הפעור שבלב לעולם לא ייסתם. יום הזיכרון, ימי הולדת ובכלל כל יום הוא כבר מנגינה אחרת ומקבל משמעות שונה לגמרי. זהו זה פה, זה הכי קרוב. כל חייל, כל תמונה של פעם, כל שיר ברדיו מזכיר לי את רז, רז שאני אוהבת.

פעם אחרונה שראיתי את רז היה שבוע לפני, כשיצאנו, ובסוף אמרנו "טוב, אז נדבר" ואז כאילו זהו. זהו, כבר לא.


ערב הנצחה, נוער לנוער, 6.12.2001