מה שלומך אמיתי - תמר הגואל


"אז הפיד בפייסבוק שלי כבר שבוע לוחץ לי על נקודות בלב, פוסטים שלך (אורה) ושל החברים. אני לא יודעת אם אי פעם סיפרתי אבל רז היה המוות הראשון המשמעותי שחוויתי, איזו הגדרה מוזרה אהה, אבל זו האמת עד רז, מוות היה משהו ערטילאי שאמור לקרות שאתה כבר זקן אלא אם כן מתרחשת איזו טרגדיה. אבל עד אותו יום טרגדיה היתה משהו שקוראים עליה בעיתון או בשיעור ספרות שעסק בשייקספיר, עד אותו יום טרגדיה לא נכחה בחיי. לצערי טרגדיה נוספת פקדה את משפחתי מאז, לפני עשר שנים דודה שלי חלתה במחלת הסרטן וכעבור חצי שנה נפטרה. בשנים הראשונות כל הזכרונות שלי ממנה היו קשורות למחלה, לא הצלחתי להזכר בדודה שלפני, למרות שהיו לי אינספור כאלה, המוח פשוט לא הצליח להגיע אליהם. אז החלטתי לאסוף זכרונות, לא היה לי חשוב שהם לא שלי, העיקר להיזכר בדודה שהיתה ולא במחלה.

אז בגלל זה אני כותבת לך, אני רוצה לתת לך עוד זיכרון מרז, זיכרון שלי שיהפוך לשלך. זיכרון שלא קשור למדים וצבא ודפיקה בדלת. זיכרון על ילדים שמשחקים שהם מבוגרים.

זה היה בכיתה י״א, ישיבת הנהגה של נוער לנוער, אני חושבת שזו היתה ישיבת הנהגה, אני זוכרת שזה היה עוד בסניף הישן ליד מועדון אלי כהן. חבורת ילדים, כל אחד עם תפקיד ואחריות, אני נזכרת בתקופה הזו בחיוך, איך נרתמנו כולנו למטרה, איך האמנו שאנחנו יכולים לעשות שינוי. אני מתגעגת לזה.. לאמונה הזו שאתה צועד בדרך הנכונה. בין שאר הנושאים שדנו עליהם בישיבה היה גם נושא ה״גיוסים״. לפני זמן הפייסבוק, האינסטוש והסנאפצאט פשוט עברנו בכיתות והזמנו בני נוער להצטרף לתנועה. בנוסף הכנו בריסטולים ותלינו במסדרונות החטיבה. מדהים איזו קפיצה עשינו ב-16 שנה ולא בטוח שכלפי מעלה. בכל אופן איכשהו יצא שלקחתי על עצמי הרבה מטלות יחסית לאחרים. נראה לי שעשינו הפסקה באותה ישיבה, נראה לי שעשינו הפסקה בכל ישיבה כי בזכרונות שלי הן נמשכו שעות, אבל אולי זה קרה לפי שהתפזרנו לבתים. רז ניגש אלי וביקש לדבר. רז שהיה קטן ממני בשנה, רז עם הקוקו, רז שלא היה החבר הכי טוב שלי ראה אותי באמת באותה ישיבה ניגש אליי וביקש לדבר. אני זוכרת שהקפנו את מגרש הכדורגל שהיה ליד הסניף, הוא התחיל במה שלומך אני חושבת, אבל מה שלומך אמיתי, לא כזה שאנשים זורקים לעברך ולא טורחים אפילו לשמוע את התשובה... אני שהייתי טיפוס סגור וביישן באותה תקופה חייכתי אליו ואמרתי שבסדר, והוא שאל אם אני לא קצת עמוסה. לא עניתי ואז הוא פשוט אמר לי: ״תמר זה בסדר להגיד לא שם בישיבה.,אני לא יכולה או אין לי זמן, נמצא מישהו אחר שיעשה זאת״. אני לא זוכרת מה עניתי או אם עניתי, בטוח שחייכתי במבוכה.

רז בן ה-16 אמר לי במילים של ילדים מה שהמטפלת שלי אמרה לי אחרי חצי שנת טיפול.

אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי מחבקת אותו, עונה לו, שואלת אותו מה עוד הוא רואה ושם לב אליו ככה מהצד. אבל תמר של גיל 17 הייתה ילדה סגורה וביישנית. אני כן זוכרת שחשתי הקלה, שיש מישהו שרואה אותי ושם לב, אני זוכרת שחשבתי שאולי הוא צודק, אני זוכרת שהוא בכמה משפטים פשוטים חימם לי את הלב. היום בהסתכלות של אדם מבוגר מדהים אותי לחשוב כמה אינטיליגנציה ואינטילגנציה רגשית היתה בו.

אני מתארת לעצמי שבטח כבר ידעת שהילד שלך ניחן ברגישות על ובאומץ אבל אני שמחה להוסיף זיכרון שיחזק זאת. כולנו השתננו בעקבות המוות שלו, אני הבנתי שכולנו פה על זמן שאול והפסקתי להיות כזו ביישנית וסגורה, מעגל החברים וההרפתקאות שלי הכפיל את עצמו. הפכתי מעיזה יותר ואמיצה יותר.

אני מסתכלת עלייך לאחר מותו וחושבת לעצמי כמה קל היה לך פשוט לטבוע בביצת היאוש אבל הנה את מתעלת את הטרגדיה הזו כדי לעזור להורים שכולים אחרים, כדי להנציח את רז. את משמשת כדוגמא לאחרים למרות כל הקושי.

אני מסתכלת על החבורז ונדהמת כל פעם מחדש, הם נראים לי בלתי מנוצחים מחוברים בדבק האהבה שלהם לרז. אם היינו בתסריט סוף העולם הייתי פונה אליהם כדי להציל אותו ולא לברוס וויליס או וויל סמית. אני חושבת על כל האנשים שכואבים את לכתו של רז אבל אני לא מרחמת עליהם, אני שמחה כי הם זכו להכיר אותו. אנחנו זכינו להכיר אותו. עליינו לרחם על האנשים שבחייהם הוא לא נגע. עליינו לחגוג את העובדה שהוא היה חלק מחיינו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

זיכרון במרחק הזמן - ברק לפר

לא פעם מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב. מכתב לרז, זכרון על רז, אבל בכל פעם שהתחלתי לרשום, באותה המהירות בה הגיעה היוזמה, כך גם השתלט איזשהו דחף לא משביר לגנוז. הוא מת הרי... זה מטופש לדבר איתו. במסע הישראלי

יום הזיכרון בזום - טלי

אז אחרי כמעט 19 שנים שהתרגלנו לדבר ביום הזה אל קבר, השנה גם הקברים מקשיבים Online. כנראה שבכל דבר אפשר למצוא משהו חדש, כשהמציאות מחייבת. מידי פעם מנסה לחשוב מה היית אומר. מה היית אומר על התקופה הזאת,

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל