שינית את החיים של כולנו - עידן פפר

ראיתי קומדיה ביום הזיכרון

ואז צפה לה השאלה, האם מותר לצחוק?

אמות מוסר חברתיות, מכתיבות לנו, שלא צוחקים בימי הזיכרון

אבל הייתי צריך שינוי, לפני שאני אתפרק לגמרי

הייתי בטקס בכיכר העיר

אותו טקס שכל בני העיר באים למפגש חברים וכי נהוג לבוא

ומדברים, וצוחקים

ולא בכיתי, אבל כיבדתי את הנופלים כל 70 דקות הטקס

והלכנו לאימא שלך, ושם כבר דמעה עלתה

במיוחד שראיתי את אחייניתך

ביתה בת החודש של אחותך

שהתאימה בול לשיר ברקע "שיר אחרי מלחמה"

וקראתי את מה שכתבו עליך באלבומים שאימא שלך סידרה, ועוד דמעה עלתה

ובחדר שלך, שהוא כבר החדר של אחיך, כבר התפרקתי, נגמרו הכוחות

ולא בכיתי


אבל בבית עלו כבר הדמעות, לא בודדות, דמעות חונקות

ועכשיו ראיתי קומדיה, ולרגע הרגשתי רע

עד שהתחלתי לשאול את עצמי, למה?

הרי אתה בשבעה עליך אמרת לי באחד הלילות "מה קרה? מה כולם בוכים, די!"

הרי אתה לא הפסקת להיות, רק שינית מהות

ובטח שאתה לא כמו לפני ארבע וחצי שנים

אבל אנחנו עדיין זוכרים אותך

כי אתה לא בבכי, אלא באותו נחל שנהפוך למקום נפלא לטייל

כי המוזיקה של אחיך מחייה אותך מחדש כל פעם, את הרז שלנו

כי אתה גרמת לי לקבל החלטה בחיים להיות בן אדם יותר טוב


לפני שנתיים, ביום הזיכרון, כולנו צחקנו, אפילו אימא שלך

הסתכלנו עליך, חי, בוידאו

עם כל מה שהיית, וצחקנו

כי זה הרז שאנחנו מכירים

שינית את החיים של כולנו, וכואב לנו, ויכאב

אבל אולי, מותר לצחוק?

גם ביום הזיכרון?

כי אתה עוד פה, רק מעט שונה...


פוסטים אחרונים

הצג הכול

20 זה המספר הזה שכולנו חששנו מהיום שיגיע. 20 זו השנה הזאת, שבה מספר השנים שאינך - גדול ממספר השנים שהיית. וכמה דברים קרו ב=20 שנה. דברים כמו פייסבוק, ויקיפדיה, ווייז, וואטסאפ, כיפת ברזל, ריצוף גנום וע

אני זוכרת איך הכל התחיל... זה היה מסוג הרגעים האלה שכל העולם שלך משתנה ופתאום נראה אחרת. עד לאותה נקודה היית פשוט רז, אחד מהחבורה, חבר ילדות, אח גדול, אבל ברגע אחד, בטיול שעשינו עם שרי כץ, היא פתאום ז