שלום אחרון, בני

אני עומד כאן, כמו בתוך חלום נורא ואיום, סיוט.

נכון שלכל אחד יש מדי פעם חלומות כאלה. אבל אנחנו כבר יודעים הסיוט שכנראה יישאר לנצח, כי זה פשוט לא מסתדר. הרי כל הזמן, נטעת בי את ההרגשה שהכל אצלך בסדר. "אני לא שם זה פלוגה אחרת. אצלי הכל שקט", אמרת לי. יכול להיות שמדי פעם זה מה שהיה. אבל הפעם לעזאזל, שיקרת לי. ביום חמישי בערב שוחחנו בפעם האחרונה. הקבוצה האדומה שלך הבקיעה שער בלונדון, ואני, שבדרך כלל לא מנסה להטריד אותך בסלולרי התכוננתי לבשר לך, ובאותה שנייה הקדמת אותי בנייד: "ראית אבא? איזה גדולים. הלכתי 30 ק'מ כדי לראות את המשחק". צעקת בשמחה. "זה מה שאתה עושה? ג'ובניק", עקצתי אותך. אתה יודע, בהומור ההפוך על הפוך שאיפיין אותך. ואז בא הסיום שלך שלעולם לא אשכח: "כנראה שביום ראשון אני יוצא הביתה". הפעם לא שיקרת. וואלה הגעת. בכבוד גדול עם ליווי ומטחי ירי, אבל הפעם זה לשרות קבע.

הפעם לא תוכל להסתדר. אין יציאות. אתה קל"ב.

כל שנותי בתקשורת אני קורא ומקריא את הדברים הנאמרים על כאלה שהלכת בדרכם, אבל פתאום כשזה אצלי, אני יודע שעליך הכל אמת: איש צעיר- בוגר, חכם, עצמאי, מחושב, מלא הומור, אהבת אמת לארץ ישראל, אהבת אחיך ואחותך, אהבת משפחתך, הוריך.

כמה סיפוק והנאה הפקת מהפעילות בנוער לנוער. ובסיום לימודי יב' במגמת מחשבים באורט קרית ביאליק התחלת להשקיע עד יותר בכושר גופני. אז ממי מקבלים עצה חינם אם לא מאבא מורה לחינוך גופני. רצית כל כך להיות מוכן לקרבי. אצלך הכל היה חייב להיות מושלם. כשהתגייסת לא אשכח איך התקשרת אלי בדאגה מהאוהל בבקו"ם:" אבא, לקחו מכאן את כל החברים שלי לדוכיפת. נשארתי לבד מה יהיה?". "אל תדאג", אמרתי, "אני חושב שחיל הים נאבקים עליך לחובלים", שהיה אחד הכיוונים הראשונים שלך. אחר כך דווחת לי: "הכל בסדר, אני בדוכיפת". נשמעת מאושר ולאורך כל הדרך הדהמת אותי, איך אצלך כל הזמן, חצי הכוס המלאה: "אין בעיות, הכל בסדר, חבר'ה נהדרים, מפקדים סבבה". אז מי אנחנו שנריב איתך כשאתה בדרך לתופת וכל כך שלם עם הקשיים המשימות.

אה, כן לפני חודשיים שוב שיקרת לי בטקס סיום קורס מ"כים, בלטרון: "רז, תגיד יש משהו מיוחד לצלם? שאלתי ,"אולי, לא בטוח", ענית עם פני הפוקר. וכשהגיע תור הפלוגה שלך אני שומע ברמקול: "חניך מצטיין רז מינץ".

והיד הרועדת שלי כמעט הפילה את המצלמה. ובסיום התברר שערב קודם עוד היית מיועד להדרכה בבית הספר ללימודי חי"ר. אבל לא, לא אתה. ברוב "חוצפתך" התקשרת למג"ד בחצות הלילה האחרון לפני הטקס ולחצת עליו לקיים את ההבטחה לחזור לקו. וחזרת.

עד יום שישי האחרון ברבע לשש לפנות ערב כשהצטרפת לרשימה החללים המתארכת וצירפת אותנו למשפחת השכול.

וממש עם הבשורה הבלתי נתפסת, שמענו שבעוד זמן קצר, היית צריך לצאת להכנה לקורס קצינים. אבל עכשיו, ירדת מהרשימה הצה"לית. אבל לא אצלנו, בני יקירי. אצלנו אתה רמטכ"ל. אני יודע שהיית רוצה שנמשיך להיות יחד וחזקים,

ואני מבטיח לך שנקיים את רצונך, ואני יודע ובטוח שלא תגיד מילה על זה לעולם ועד.

אז מה זה משנה בני, סמל או קצין, בפעם האחרונה אני נפרד ממך כמו בסיום כל שיחה שלנו בטלפון הסלולרי: חיבוק ונשיקה, בני, אני מצדיע לך - המפקד!

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אזכרז 17 - איך רז הזמן

יז' במרחשוון, יז' שנים. אזכרז. איך רז הזמן. בנקודות זמן שונות בשנה רצים לי בראש כל כך הרבה סרטים, על אילו ואיך. אבל כמי שבאמת בחר בחיים, אני משאיר את הסרטים לזמן הפנוי המועט שלי. זו המשבצת שלהם. יז' ש

אזכרז 15 - לפעמים אני רוצה שמישהו יעיר אותי

לפעמים אני רוצה שמישהו יעיר אותי ויגיד לי שאני חי בסרט. ידוע שלוח השנה מתחיל ונגמר בראש השנה. אבל תארו לכם מין גרף משונה, שהולך ומתפתל במראות הזמן, למעלה, למטה, הצידה וקדימה. לי יש לוח שנה שונה שמתחיל

אזכרז 16 - הזמן העקשן

הבוקר, עם נקיפות מצפון פולניות, העזתי לקחת פסק זמן מהשגרה, מהעבודה. פסק זמן כדי להיות רק אתך. אבל על משקל הקלישאה המוכרת: אני יכול לעזוב את הרדיו ליום אחד, אבל הרדיו כנראה לא עוזב אותי גם לא ליום אחד.