שלוש עשרה שנים עם רז - אבל אחרת

13 שנים

מציינת בר מצווה לנפילתך,

ביום החגיגה שלך אתה עלית לתורה,

ופתאום אני מוצאת עצמי היום שמה לב לפרשת השבוע,

 מספרים בה על העקידה.

ויודעת: אלי האיל לא הגיע.

אני זו שעומדת בניסיון.

לא ניסיון של אמונה אלא חיים מלאים של אם שכולה.

וכמו שקוראים בתורה מידי שנה בשנה,

כך גם אני משחזרת כל פעם דקות, רגעים, אירועים, שלי איתך.

משחזרת בתוכי את היום שלפני נפילתך, לא זוכרת מה עשיתי באותו בוקר, מן הסתם לימדתי,

זוכרת שבערב זו הייתה שיחתנו האחרונה,

ניסיתי להבין מדוע אתה יוצא ביום ראשון ולא לסופ"ש. חשבתי שזה סוג של עונש, שאתה לא בסדר בצבא.

צריכה להכות על חטא שלא מספיק סמכתי עליך.

13 שנים וכל כך הרבה למדתי מאז,

אז הרגע למדתי שזו פשוט בושה מצידי שלא סמכתי עליך.

ולמדתי מה זו יחידה קרבית, ומה המבנה שלה, ואיך מתנהלות התורנויות, ולמדתי עוד ועוד מי היה רז שלי: אדם מאד אחראי, שיודע לעשות לעצמו סדר מתי צריך להתאמץ ומתי אפשר לחפף, אדם שאפשר לסמוך עליו, ופתאום זה לא רק רז השנון, המבריק, היודע-כל, התומך. אתה מתרחב בתוך הבנתי את מי שהיית.

ואולי כל זה כבר היה בתוכי ונאמר כבר ופשוט נעלם לי?

מגיעה אליך ביום גשום, מכירה את התנהלות העננים היום: מגיעים, ממטירים, חולפים. עומדת מתחת לסככה, מהרהרת עד כמה המשחק הזה של הגשם ושלי – לא נכנעת, לא בורחת ממנו, יודעת שהוא יחלוף – עד כמה זה משקף את הקשר שלי עם "אין-רז" – מחפשת את המילה המדויקת – לא השכול, לא העצב, לא האבל, ה"אין-רז". בעבר ברחתי מהגשם (באותם ימים כשהגיע כשהייתי כאן, איתך), היום אני נשארת, מכירה כבר את הדינמיקה, בודקת את השמיים עד כמה הם אפורים.

השמיים מסמלים אותי: המון אפור בתוכי, אפור חזק, אפילו כתמים שחורים, אבל כמו ענני הגשם, זה אפור-שחור שמצמיח, שמרווה משהו בתוכי שיוצא אחר כך בצורה משופרת. ובין האפור והשחור יש עננים לבנים ותכלת שמיים ושמש, ממש כמו תוכי, היום אני לא בור שחור, היום אני שמיים מאד מגוונים ועשירים. יודעת שהעננים השחורים יורידו ים של דמעות,

אך גם יצמיחו ברכה.

השמש הפציעה, הענן חלף, כך גם העצב והאור שבחיי. משחקים מחבואים.

13 שנים לנפילתך,

מודעת היום לכוח הבחירה

בוחרת להיות איתך ימים שלמים,

לא ממהרת לִפְנוֹת למחוזות אפשריים:

איתך, עם המון "אין" ממך,

איתך, עם הרצון לגעת ממש בך,

איתך, עומד מולי בחיוך מבוייש,

איתך, דואג לי כשאתה לא תהיה ליידי לעזור לי,

איתך, עם חיבוק מלא מבוכה,

איתך, עם הענווה והצניעות שבך.

כל כך רוצה ולא יכולה.

נכנסת לרגע לממלכת ה"אסור", ממלכת "הייתי רוצה",

בוחרת להיות בעצבות.

13 שנים

מרשה לעצמי לגעת עמוק בתוך נשמתי,

להרגיש את החלל, את הרִיק,


להיות עם האין-ילד שלי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מעת לעת, כבר זמן די ארוך, כל אימת שאני קורא את הפוסטים הכל-כך מיוחדים ויחודיים של אורה ושל יואב, חולפות בי מחשבות, או יותר נכון שיחות שלי עם רז. ולא, לא הכרתי אותו באופן אישי. למיטב זכרוני, את אורה פג

ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים

ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ