שלוש שנים בלי רז

ילד רז שלי, ילד של מכתבים, ילד במחשבות, בזיכרונות, בתמונות. שלוש שנים שאני באה לכאן, ל"חדרך" החדש, שלוש שנים בהן אני משתפת אותך בכל מה שקורה, שלוש שנים בהן אני מדפדפת באלבומים, דולה פרטים, לומדת על הילד שלי כפי שהצטייר בעיני אחרים: עידן כפיר, המפקד שלך במסלול , שלח לי מייל לפני חודשיים: "הייתי אצלכם "בשבעה", אבל מעולם לא דיברתי איתך, לכן ראיתי לנכון לומר זאת עכשיו – כמה רז היה ילד מיוחד. תמיד אזכור אותו כילד היורם והטוב של המחלקה, "הצהוב" כמו שמכנים בצבא" ועוד הוא כותב לי: "אני זוכר שבתור טירון המפקדים לא מספרים לך דבר, אבל תמיד יש את הטירון הסקרן שיודע יותר מכולם ומנסה להוציא מהמפקדים כמה שיותר. תמיד רז ידע הכול לפני המחלקה. החבר'ה במחלקה אמרו לנו שרז יודע יותר מאיתנו, המפקדים, מה הלו"ז שלהם, מי קיבל עונש ומתי יוצאים הביתה. הוא היה מן סקרן כזה שכל הזמן היה לו חשוב לדעת, לא משנה מה – העיקר לא להישאר עם סימני שאלה, אבל הוא אף פעם לא עיצבן אותי, הוא היה מן מינץ שכזה, "ילד צהוב". ואני מתארת לי עכשיו איך אחיך שומעים את הדברים, צוחקים בין הדמעות, ומהנהנים בהיכרות: זה כל כך רז שלנו: ילד סקרן, אוסף מידע, איננו חושש לנדנד ולשאול עד שמקבל תשובה מספקת, מתעניין בכל דבר, לא מתרגש מדרגות גבוהות או ממפקדים בעלי תפקידים – מכיר בענווה בערך עצמו. ילד משפיע. אני מדפדפת בדברים שכתבו לך בנובמבר 98', במעגל בוגרים ב"נוער לנוער". היית ילד בן 16.5!!!!! רות כתבה לך: "אתה לא יודע כמה ריגשת אותי במעגל וכמה השפעת עלי. אתה כזה מקסים ומצחיק וחמוד!... לדעתי, אתה גרמת לכנס הזה להיות בלתי נשכח, ובכלל אתה תמיד מציג את האופטימיות ב"נוער לנוער". ליאור כתב לך: "אתה בן אדם מדהים שלכולנו הייתה הזכות להכיר. אתה הבן אדם הכי מצחיק, שנון, חכם (כמעט) שאני מכיר". לילך מיימון כתבה לך בכותרת דבריה: "לרז ה... (תשלים לבד כי כל תכונה טובה תתאים...)" ואני תוהה אם הייתי מסתכלת אי פעם בדברים האישיים שלך אילו לא נהרגת... שלוש שנים... יש רגעים בהם אני עוצמת עיניים ושואלת עצמי: מה הייתי הכי רוצה עכשיו? אני כל כך רוצה לחבק אותך המון זמן, לחבק חזק, לחבק ולא לעזוב, ואחר כך לשבת ולשמוע ממך את כל הדברים שלא סיפרת. רוצה שאתה תספר לי על הצבא, על האנשים: על דודי, על חיים, על דותן, על פרטוק – רוצה להכיר אותם דרך עינייך. שלוש שנים. מה משמעות הזמן?

כתבת לטלי באחד ממכתביך: "...שלשום היינו שנה וחצי ביחד... פעם כשהייתי קטן הכול נראה לי גדול: להצביע בבחירות נראה לי כמו זכות שרק אנשים שעברו 2 מלחמות יכולים לזכות בה. אנשים בני 20 נראו כ"כ מבוגרים ומלאי חכמת חיים, וזוג שהיה ביחד שנה, שנה וחצי נראה היה לי שימשיך לנצח אם הוא עבר כ"כ הרבה זמן. אז להצביע בבחירות זה כבר זכות שהרבה ילדים טיפשים מקבלים, אנשים בני 20 הם (כמו בדוגמא הקודמת) ילדים קטנים (חלקם טיפשים, חלקם – לא), ושנה וחצי פתאום לא נראה לי כל כך הרבה זמן. יותר נכון זה נראה לי כמו שבוע. את יודעת, אני חושב שרק לפני 3 ימים לקחתי מונית לנהריה, לובש חולצה גזורה של "ילד" בעוד הלב שלי מספק מספיק דפיקות לב כדי להציל את כל חולי הלב בכדור הארץ הצפוני..."

מה משמעות הזמן כשכל כך אוהבים?

מה משמעות הזמן כשכל כך כואבים?

איך עוברות להן בשלוש השנים האחרונות הדקות והשניות בין כל אותן הדמעות, ילד שלי, שאף פעם לא יהיה בן עשרים.