שנה אחת עשרה עם רז - אבל אחרת

באמצע חיי יותר או פחות נעצר העולם, רעדו הטפחות קרסה הבמה עליה חייתי, ובניתי במה חדשה, שונה,

ונתתי לך בה מקום של כבוד,

נוכחות מיטיבה

גם אם גופך חסר.


ילד רז שלי,

פסעתי לעברך על השביל, חשבתי שאומר לך: "תזיז יותר את הרגליים", ואח"כ חשבתי לומר לך: "וואו, כמה שהרגליים שלך נהיו רזות". לשבריר שנייה צחקתי מהבדיחה, ואז חשבתי בליבי: כמה הייתי רוצה לספר לך אותה. יודעת שתצחק יחד איתי.

ואז... עלו הדמעות.

ההומור שלך חסר לי, השנינות, האמירות הנאמרות בנונשלאנטיות.

והדמעות יושבות בתוך העין, לא ממש יורדות, יוצרות אגם בעין.


התיישבתי והתחלתי לחזק את הכיתוב על אבן רז. עוברת על האותיות: "ילד של "הכול בסדר" "הכול נפלא". בתוך עולם הגעגועים שלי כמעט שכחתי את הנינוחות שלך וראיית הטוב.


אחת עשרה שנים חלפו.

מה משמעות המספר?

מה עושות השנים למערכת היחסים שלי ושלך?

את מה הן מחזקות?