שנה אחת עשרה עם רז - אבל אחרת

באמצע חיי יותר או פחות נעצר העולם, רעדו הטפחות קרסה הבמה עליה חייתי, ובניתי במה חדשה, שונה,

ונתתי לך בה מקום של כבוד,

נוכחות מיטיבה

גם אם גופך חסר.


ילד רז שלי,

פסעתי לעברך על השביל, חשבתי שאומר לך: "תזיז יותר את הרגליים", ואח"כ חשבתי לומר לך: "וואו, כמה שהרגליים שלך נהיו רזות". לשבריר שנייה צחקתי מהבדיחה, ואז חשבתי בליבי: כמה הייתי רוצה לספר לך אותה. יודעת שתצחק יחד איתי.

ואז... עלו הדמעות.

ההומור שלך חסר לי, השנינות, האמירות הנאמרות בנונשלאנטיות.

והדמעות יושבות בתוך העין, לא ממש יורדות, יוצרות אגם בעין.


התיישבתי והתחלתי לחזק את הכיתוב על אבן רז. עוברת על האותיות: "ילד של "הכול בסדר" "הכול נפלא". בתוך עולם הגעגועים שלי כמעט שכחתי את הנינוחות שלך וראיית הטוב.


אחת עשרה שנים חלפו.

מה משמעות המספר?

מה עושות השנים למערכת היחסים שלי ושלך?

את מה הן מחזקות?

את מה משכיחות?

היכן יושבים הפחדים שלי

ומהי העבודה?

אחת עשרה שנים בהם אתה חי בשיח המילים שלי. מדברת אליך בכתיבה. לרגע עוצרת, מנסה לדמיין אם אני זוכרת את קולך, את עמידתך. כן, בסדר, זה עדיין חי בתוכי, אני יכולה להירגע, אבל את ריח האפטרשייב שלך אינני מריחה בסביבתי.

השכחתי?

נדמה לי שעכשיו זה שלב הבדיקות ו... החששות. החשש הגדול ביותר: שמא אתרגל לכך שאינך פיזית בעולמי.

מה זה אומר להתרגל?

האם לא אתרגש כשאשמע את ברי סחרוף והלב לא יגביר פתאום את עוצמת דפיקותיו?

האם לא אחשוב כל פעם מחדש כמה מפסידים הנכדים שלי שהם לא מכירים אותך? שאינך משחק איתם? אוהב אותם?

האם אפסיק אי פעם לעשות חשבונות של רווח והפסד – כמה נכדים היו יכולים להיות לי עכשיו? איך היו מתנהלים חיינו כמשפחה? מה היה הביחד שלנו?

זה כבר לא רק אתה ואני, זה אתה בתוך המשפחה.

האם יעבור 27 באוקטובר בלי שאחשוב בתוכי שזו הייתה הפעם האחרונה שאבא ראה אותך?


אז מה הפחד הגדול בלהתרגל שאתה איננו?

האם הלב לא מתכווץ לי כשאני עוצמת עיניים ומקבלת ממך חיבוק דמיוני עם טפיחת מבוכה על כתפי?

האם לא רציתי לשאול ילד בביה"ס לשמו רק כי הוא הזכיר לי אותך בילדותך? האם לא נעצתי בו עיניים ולא שבעתי מלהסתכל?


אינני זקוקה ליום השנה כדי לבצע בדיקה או לספר מה קורה לי. אני עושה זאת כל השנה, ובכל זאת – בסיום שנה עושים מאזן שנתי: מה קרה לנו בשנה האחרונה?

ליתר דיוק: מה קרה בעולמי שנארג בדמותך הנוכחת-חסרה?

התמונה הראשונה שעידן גבע שלח לי מחזיק את בנו שנולד פתחה אצלי סכר של דמעות.

מסתבר, שהשאלה שאני צריכה לשאול זה לא מה משמעות של אחת עשרה שנים אלא מה ההבדל בין ילד-חייל בן 19 ו – 7 חודשים לגבר בעל משפחה בן שלושים!

לאן מקדמות השנים אנשים אחרים, ואיפה נעצר עולמך?

דותן שהיה מ"פ צעיר בן 24 כבר מג"ד ואבא לשניים.

גם חבריך מ"נוער לנוער" אבות, או אבות בדרך, וגם החברים מ"דוכיפת" הורים לשניים שלושה ילדים.

ואתה? רווק עוד לא בן 20.

ושוב בחירות בפתח – ואין לי את מי לנסות לשכנע בלהט להצביע למי שאני מאמינה. זוכרת את ההתנגחויות שלנו שהיו מלאות צחוק ומעין משחק כי לך עוד לא הייתה זכות בחירה.

אני נעצרת לחשוב – זכית בחייך הקצרים לממש את זכות הבחירה לכנסת? אינני זוכרת!

הנה, זו משמעות אחת עשרה שנים: אני שוכחת פרטים שקשורים בך. חבריך ודאי ימהרו לעדכן אותי.


ילד רז, רזוליק, כבר שבועיים המילה רזוליק לא עוזבת אותי. זו הנוכחות של סבתא בעולמי. רק היא מצאה לך שם חיבה. אצלי היית: רז! רז!! עם ר' מתגלגלת. אצלה: רזוליק.

כבר אין מי שיקרא לך בשם חיבה.


אחת עשרה שנים.

רוצה כל כך לחבק אותך, חיבוק כמו שאני נותנת לאור.

רוצה לראות אותך מסתכל עליו בפליאה ובהערכה.

רוצה לראות את שניכם מתנגחים בהומור ובאהבה.

רואה עד כמה אתה חסר לאחיך. עד כמה אתה חלק ממשי וקיים בעולמם. היית גאה בהם! אני כמעט שיכולה לשמוע אותך עושה בהתלהבות צנועה: "פסססס. באמת? " ומוסיף: "א


תם ממש לא צריכים"

נכון, הם לא צריכים, אבל הם רוצים ואוהבים ומגעגעים.

ואני?

אחכה...

"שתחזור אלי בחלום

והאור שוב יזרח בעיניים...

אז אלחש בשמך ואחבק את גופך

ואלמד להסתפק במועט.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל