שנה עשירית בלי רז

ילד רז שלי,

נעה בין רצון עז להיות איתך בנוכחות מאירה, להרגיש "יש" רז, לבין מחשבה וידיעה שכשאני כאן אני מאד עם "רז איננו".

רגע, אבל אתה ישנו, אני כותבת לך.

אבל אתה כל כך חסר לי.

מגיעה אליך לכאן כמעט בשקיקה ופועלת כמו אוטומט:

משקה את ציפור גן-עדן, מדליקה נר,

יושבת ופותחת מחברת, עוצרת, מסתכלת על הכרית. רואה את שמך, ופתאום מפלחת מחשבה: אתה קבור שם למטה, מה נשאר ממך?

לפני חודש, באחת הפעמים כשנסעתי אליך לכאן, ראיתי את הבנייה בכביש אפק, ומחשבה עברה: מה השתנה אצלנו בעשור? מהם הדברים המשמעותיים שקרו שאתה לא יודע, שלא שוחחתי איתך עליהם. ותהייה רדפה מחשבה, משהו שנוגע ברווח והפסד, אין לי אותך לשיח על צדק חברתי ועל גישה פוליטית. ומזכירה לעצמי שההפסד הוא שלי, וקוראת לעצמי לסדר: זוכרת? בחרת לדבר על הדברים שיש לך מרז, ולהמעיט בנוכחות חסרונו.

ואני חושבת שעלי לקפוץ לעמדת כרטוס ולהוציא לגל ולאבי כרטיסים, ואתה אינך יודע מה זה, וחושבת על תמונה שלך שאני שמה בפייסבוק – ואתה אינך יודע מה זה. ויותר מכל הייתי רוצה לעבור איתך על מה התחדש בעולמנו, והיום אתה חסר לי לשיח ולא לחיבוק. מרגישה היום שאני מתפתחת, אבל אינני רואה/מרגישה את ההתפתחות שלך. נשארת לי נער בן 19 שנים ושבעה חודשים. בוגר מאד, אבל לא מבוגר, ושוב אני צריכה להזיז עצמי מחישובי רווח והפסד, מֵחֲשיבה אגואיסטית של אימא, צריכה לעשות רשימה על מה אני מודה, להשלים עם מה שלא תהיה לעולם, לכבד נוכחות אחרת שלך, ויותר מכך – להוקיר זאת. להוקיר את האפשרות שהיקום מזמן לי להיות איתך בדרך היחידה האפשרית, דרך מיטיבה, מצמיחה, מאפשרת נשימה סדירה, מווסתת את רגעי הכאב.

וחוזרת ומזכירה לעצמי: יש לי ממך המון.

ואני יושבת לידך, והפרפר מתעופף ליידי, מפרפר לי את החיים שאינם.

החיים שאני בוראת, החיים האחרים.

הפרפר חג, מתקרב, מתרחק, נמצא ליידי.

אם אושיט את ידי – יעוף