top of page

שנה עשירית בלי רז

ילד רז שלי,

נעה בין רצון עז להיות איתך בנוכחות מאירה, להרגיש "יש" רז, לבין מחשבה וידיעה שכשאני כאן אני מאד עם "רז איננו".

רגע, אבל אתה ישנו, אני כותבת לך.

אבל אתה כל כך חסר לי.

מגיעה אליך לכאן כמעט בשקיקה ופועלת כמו אוטומט:

משקה את ציפור גן-עדן, מדליקה נר,

יושבת ופותחת מחברת, עוצרת, מסתכלת על הכרית. רואה את שמך, ופתאום מפלחת מחשבה: אתה קבור שם למטה, מה נשאר ממך?

לפני חודש, באחת הפעמים כשנסעתי אליך לכאן, ראיתי את הבנייה בכביש אפק, ומחשבה עברה: מה השתנה אצלנו בעשור? מהם הדברים המשמעותיים שקרו שאתה לא יודע, שלא שוחחתי איתך עליהם. ותהייה רדפה מחשבה, משהו שנוגע ברווח והפסד, אין לי אותך לשיח על צדק חברתי ועל גישה פוליטית. ומזכירה לעצמי שההפסד הוא שלי, וקוראת לעצמי לסדר: זוכרת? בחרת לדבר על הדברים שיש לך מרז, ולהמעיט בנוכחות חסרונו.

ואני חושבת שעלי לקפוץ לעמדת כרטוס ולהוציא לגל ולאבי כרטיסים, ואתה אינך יודע מה זה, וחושבת על תמונה שלך שאני שמה בפייסבוק – ואתה אינך יודע מה זה. ויותר מכל הייתי רוצה לעבור איתך על מה התחדש בעולמנו, והיום אתה חסר לי לשיח ולא לחיבוק. מרגישה היום שאני מתפתחת, אבל אינני רואה/מרגישה את ההתפתחות שלך. נשארת לי נער בן 19 שנים ושבעה חודשים. בוגר מאד, אבל לא מבוגר, ושוב אני צריכה להזיז עצמי מחישובי רווח והפסד, מֵחֲשיבה אגואיסטית של אימא, צריכה לעשות רשימה על מה אני מודה, להשלים עם מה שלא תהיה לעולם, לכבד נוכחות אחרת שלך, ויותר מכך – להוקיר זאת. להוקיר את האפשרות שהיקום מזמן לי להיות איתך בדרך היחידה האפשרית, דרך מיטיבה, מצמיחה, מאפשרת נשימה סדירה, מווסתת את רגעי הכאב.

וחוזרת ומזכירה לעצמי: יש לי ממך המון.

ואני יושבת לידך, והפרפר מתעופף ליידי, מפרפר לי את החיים שאינם.

החיים שאני בוראת, החיים האחרים.

הפרפר חג, מתקרב, מתרחק, נמצא ליידי.

אם אושיט את ידי – יעוף

נח מולי, נוכח במלוא כנפיו הלבנות

וכל כך שביר

הייתי אומרת: אוויר

נוגע בעוד פרח ועוד פרח

בטווח ראיה

אבל לא בטווח נגיעה.

האם נוכחותך היא כמו הפרפר? יודעת אותה אך לא יכולה לגעת?

ואם אבקש מהפרפר שיתקרב, הֲיִקְרַב?

נוגע בעולמנו ומתעופף ממנו.


בשיחתי האחרונה איתך התחלתי ב: ילד מת שלי,

אף פעם בעשור האחרון לא התחלתי ככה את הכתיבה אליך. מדוע באותו יום? מה זרם בתוכי?

האמת?

מהי אותה אמת?

אתה מת.


ובכל זאת... הדרך לראות אותך, להנכיח אותך, מאפשרת לי יותר אוויר. אני מקיימת אותך בעולמי. זה הרבה יותר טוב מאין מוחלט. כי האין הוא אפס, וככה בכל זאת יש משהו, וזה אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בעבודה עם הפסיכולוגית ועם עצמי – כשיש משהו זה יותר מאפס. לכבד את המשהו הזה.


אני מרגישה חזק את פעימות חסרונך. לרגעים מרשה לעצמי לדמיין את פניך, ומיד הלב דופק בחרדה – פשוט הולם: איננו, איננו, איננו.


ליבי פועם חזק

את חסרונך

מחסיר פעימה

ברגע שתמונתך מציפה את גופי,

שניים בנובמבר – יום הצהרת בלפור

שניים בנובמבר 2001 – יום נפילתך

שניים בנובמבר 2011 סוגרת עשור משמעותי ועז בחיי.

ולאן אני ממשיכה?

לכמיהה גדולה

לעבודה רבה

לגעת, לחלום, לדבר, לשאול, להתווכח, לחבק, ללקט אורות ולחפש דרך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע ארוחת הבוקר התחילו פתאום לרדת דמעות. זה נראה לך הגיוני? ככה אמ

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא הַחַג שֶׁחָרַךְ אֶת בִּשְׂרֵי וְהִסְעִיר אֶת נֶפְשִי זֶה הַתַּאֲרִ

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!" שומרת עליך חזק בעולמי כי לא יכולתי לשמור עליך אז, לפני 22 שנים.

Comments


bottom of page