שנה רביעית בלי רז

ארבע שנים! מונה את הימים בלוח שנה אחר - לא על פי השמש כמנהג הגויים לא על פי הירח – כמנהג היהודים. לי יש לוח אחר – כמנהג הורים שכולים. לוח רז. מגיע ראש השנה – והלוח שלי הוא לוח ימים ואירועים של חסרונך. ימי החגים – ימים של חֶסֶד ועבורי הם ימים של חֶסֶר. ארבע שנים - וציר חיי נע סביבך, ילד יקר, גם אם אתה אינך כאן פיזית. ארבע שנים, ואני מקיפה עצמי בך כדי לנסות ולנשום אותך. אלוהים! כמה אני מתגעגעת לחבק אותך! לשמוע עוד פעם את קולך! לראות אותך עומד מחזיק את שתי ידיך על המותניים, תומך את הגב מאחור – אף ילד שלי לא עומד כך.

עוצמת את עיני, רואה אותך עומד כך ומתווכח איתי, אתה כל כך חי בראשי,

וכל כך אינך.

ולוח השנה מתקדם, ומגיע יום הגיוס של אור – ואתה אינך כדי ללוותו. ואני לוקחת אותו כל יום ראשון לרכבת, נושכת שפתיים ותוהה מה יהיה כשחבריך יהיו בני 30 ו – 40 – האם גם אז יהיה לי כל כך קשה לראות ברכבת חיילים? ומגיע יום שבת ואור נשאר בבסיס, כמוך - בבא"ח אדם – ובאים לבקר את החיילים הורים ואחים – ואצלי כל כך ריק גם אם אבי וגל ומיכל מגיעים. ואני מציקה לאור, מבקשת לדעת את הפרטים – מה שמות המפקדים, ומי החברים הקרובים ומה לומדים ואיך עושים – כל אותם דברים של ידעתי לשאול אותך. ומגיע יום ההשבעה של אור בלטרון – ואני יושבת ורואה את החיילים צועדים, וכמה סמלי - דותן המ"פ שלך הוא זה שמשביע את הטירונים, ואני רואה בדמיוני אותך, זוכרת את מקומך, זוכרת אותך ניגש לקדמת אותה במה. ואור מסיים קורס חובשים - והשאלה הראשונה שהוא שואל אותי עם סיום הטקס: "בכית כמו אבא או יותר?" כל כך לא צודק! אור יקר שלי, אתה זה שנשארת איתי לבד בבית, אתה הצעיר בילדַי ונושם הכי הרבה את כאבי. כל כך לא הוגן כלפיך!! והחברים שלך, רז, מלווים אותו כל הזמן: בגיוס, בשבתות, בסיום הקורס וכל כך דואגים לו עבורך, אבל לא במקומך! אין מישהו שיוכל לדבר איתו כמוך. רז יקר שלי, כל כך הייתי רוצה לראות אותך מביט עליו רואה אותו גבר חייל. עוצמת עיניים ורואה את שניכם מחובקים במדים – עדיין לא רואה אותך בדמיוני משוחרר, כי לעיתים – הלוח הפרטי שלי נעצר - עדיין מדמיינת אותך משוחח עם גיא צבי על חברים בפסגות ועל שירות של בני ישיבות. ובלוח השנה עוברים החודשים וגל בהריון, ואינני יכולה ליהנות ממך שולח לעברה הערה שנונה על בטנה החמודה. ובתהפוכות העיתים מתחילים להריח בחירות – יו! כמה אתה חסר!!! חבריך ודאי זוכרים ומבינים כמה קשה יהיה לעבור מערכת בחירות בלי וויכוחים שלי איתך וניסיונות שכנוע מצידי. לוח שנה אחר. חודש לפני האזכרה ואני חוזרת ומסריטה כמעט כל לילה את רגע האימה, זוכרת כאילו היה זה רק אתמול: דפיקה חזקה על הדלת, אור ניגש, חוזר, "נשתל" בכיסא ואומר: "אמא, אני חושב שזה בשבילך". ומרגע זה מתחיל מניין חיים אחר. נמצאת במשיכת חבל בין החיים לבינך, רז שלי. ארבע שנים, ואני שומרת חזק על נוכחותך בבית. מוסיפה ממך עוד ועוד סביבי. ילדים יקרים שלי, סליחה אם אני נותנת יותר מדי מקום לרז, כי הוא איננו כדי לבנות לו את מקומו, והרי אף פעם לא היה פשוט בין ארבעתכם. לא תמיד אני מסוגלת לשמור על האיזון הנכון בינו לביניכם, אני יודעת שאני מקשה עליכם. אני מקווה שעם הזמן אפסיק לדאוג שמא לא יהיה די מקום לרז, ולא אעבוד עם עוצמות כאלה ביחס לחסרונו.

ארבע שנים של חיים אחרים. מספרת את כְּאֵבִי שזור בדמותך. כל כך הרבה ימים בהם המילים שלי הן דמעות והמשפטים – בכי. ימים בהם אני מדברת את הגעגוע, נושמת את חסרונך, ילד רז שלי, ארבע שנים בהן נשפכים נהרות של יגון והים כבר מזמן עלה על גדותיו!

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל