שנה שביעית בלי רז

שבע שנים בלי רז


ילד רז שלי,

שבע שנים בלעדיך. דמותך מתרחקת, חסרונך מתקרב, לופת. אני רוקדת את המחול שבין מי שהיית באמת לבין רז שנוצר אצלי בשבע שנות חסרונך. בן זוגי לריקוד החיים הוא כְּאֵב אובדנך. יש ימים בהם הוא רוקד איתי סלאו צמוד, הדוק, שניים שהם אחד. לפתע מחליף צעדים, מסחרר אותי בוואלס ומשאיר אותי בלי כוחות. יש ימים שאנחנו רוקדים טנגו צעד אחד קדימה עם החיים שני צעדים אחורה עם הכאב המצמית. לפעמים אנחנו רוקדים צ'ה, צ'ה, צה - אני בורחת והוא רודף אחרי. לעיתים אנחנו סתם רוקדים דיסקו אני והוא – כל אחד לחוד, רואים זה את זה, מרגישים, מודעים אבל לא נוגעים יש חיים ביני לבינו. ואיפה אתה בריקוד חיי, ילד חסר שלי? אתה מגיח במלוא עוצמת חסרונך מול תהל ונעם, נכדותיי שלא היכרת, דוד רז שיכול היה לשחק איתן במגע הנפלא שלך עם ילדים, אני חוזרת ובודקת אלו תמונות ממך חיות בתוכי, למה אני מתגעגעת. זקוקה כל כך לשלווה שלך, לריחוף שלפעמים הוציא אותי מדעתי, כשהיית ממשי. מתגעגעת ל: "יהיה בסדר, אמא, מה את דואגת". אתה יודע, אני מבינה פתאום למה היה קל לידך – אתה מעצים את הטוב, את ה"בסדר", ומצניע, מדחיק, שם במקום המתאים את הדברים הקשים ומְשַמֵּר הומור ונינוחות – כל כך קל להיות ליד אדם כזה. אופס, לרגע נסחפתי, פתאום אתה חי ואני מדברת עליך בזמן הווה. אני יושבת לידך, כל כך קרוב – כל כך רחוק. ביום הולדתך האחרון ציינתי 26 שנים מאז שנולדת. בן כמה אתה? בשיחותינו היית תמיד בוגר, כך שאינך צריך להתבגר, אבל בראשי המראה שלך הוא של חייל, נער-גבר. לא רואה אותך בדמיוני סטודנט עם לפטופ, בוודאי לא כחתן מתחת לחופה. לא רואה אותך מערסל בחיקך את ילדך התינוק. ראייתי אותך מוגבלת: חייל במדים, ילד שקורא בזמן האוכל, מכין פעולה, רץ לעזור לאתי יאיר. אני קוראת לך ילד, אבל אתה לא ילד. היית בוגר ונבון ושליו. ונעצרת. הסתיימה התפתחותך. והתחיל להתפתח הכאב האגואיסטי של אימא שאומרת: רז לא רואה את.., אבל בעצם זו אני שלא זוכה בשעות רז. ועם השנים אני צוברת עוד ועוד דברים שאתה לא חלק מהם. ומתקרבת מערכת בחירות ולא אוכל לנסות להשפיע עליך, ולא אתנצח איתך במי צריך לבחור, ועוד נכד שלי יכיר אותך רק דרך התמונות, ולא יחווה את דוד רז משתולל איתו על הדשא, וארז, דותן ופינטו – מפקדיך בצבא, ממשיכים להתקדם ולעשות חיל בלעדיך, ועוד חתונה שמחה של חבריך שאתה כל כך ישנו – ואינך בה, כן, החברים הנהדרים שלך, מלווים אותנו ומסמנים לנו איך החיים שלך היו פחות או יותר מתפתחים אילו... שבע שנים מלאו לחיי החדשים, חיי האחרים חיים של אם שכולה. אימא ל - 3 ילדים ועוד אחד. חיים "נורמליים" ועוד משהו בהתחלה זה היה "עוד משהו" וקצת חיים אחרים היום זה מרבית הזמן מאוזן. ילד, עכשיו כאב האובדן מסחרר אותי בסלאו לופת, חזק, על רחבת החיים ואני אוהבת את הריקוד הזה כי ככה אתה איתי. זו נוכחותך העכשווית בחיי. עוד כמה ימים שוב אחזור לרקוד מולו כשבינינו החיים במלוא יופיים ומתנתם.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל