שנה שישית במניין רז

מי אתה, השכול? אתה, שיש לך נוכחות קבועה בחיי. אתה הגעגוע אתה הכמיהה לחבק את הילד שלי, אתה חסרונה של השיחה האינטליגנטית, המתנצחת, אתה העידוד שאיננו לאור שכה זקוק לו, אתה ה"אֵין-דוֹד" של כל "הַנּוּנִים" (הנכדים) שלי, אתה העדרם של הצחוק, של ההומור, של הבדיחות הנאמרות בנון-שלאנטיות, אתה הדבר שלא מאפשר לי להאזין לשירים של פעם, אתה הצבת התופסת את ליבי וסוגרת את השמחה.

שנה חדשה במניין רז. שנה שישית הסתיימה. מה, 6 שנים לא ראיתי אותך? מה פתאום, לא יכול להיות, רז יקר שלי, אני הרי רואה אותך כל כך הרבה, משוחחת איתך יותר מאשר עם כל ילד אחר שלי, משתפת אותך בכל מה שקורה לי. שש שנים ואני עדיין לא מוצאת את המילים שיבטאו את הרצון לראות אותך ממש, בעיניים, לחבק, להרגיש את טפיחת היד הביישנית על כתפי. אפשר להסביר גודלה של כמיהה כזו של אימא? גופי מרגיש את י"ז בחשוון הרבה לפני שלוח השנה מורה אותו. זה התחיל סמוך ליום הולדתי. נזכרתי בפעם הקודמת כשיום הולדתי חל כמו השנה - בשבת. איך טרחת והכנת עבורי ארוחת צהריים. חגגת לי יום הולדת פרטי – אתה, אור ואני. ילד שלי, תמיד כל כך דאגת לי. ומתחלפים הימים בלוח השנה, החגים מגיעים, ונעם מבקרת וכבר מזהה בבית את התמונות שלך, וכשאבי מחליף לה טיטול בחדר היא מצביעה לעבר התמונות ואומרת: "דוד רז, דוד רז". ואני תוהה מה קורה לילדה שרואה תמיד את דוד רז בתמונה ואף פעם לא כדמות בחיים. תוהה איך ומתי יגיע הרגע בו תשאל מעצמה: "טוב, אז איפה דוד רז?" מתי תבין שהתמונה מִתַּרְגֶּמֶת לדמות ממשית. היא הרי יודעת מה זה דוֹדוֹר, אז מה זה דודרז? במהלך השנה חילקו אות מלחמה למלחמת לבנון השנייה. וּכְשֶאֶמְנֶה את מלחמות ישראל על הלוח בכיתה היכן יהיה מקומך? אין שם למלחמה בה נפלת. אתה וחבריך לא זכאים לעיטור מלחמה שֶגָּבְתָּ כל כך הרבה חיים! מחשבותיי קופצות למקום אחר, חבריך עוברים שלב נוסף, לקראת סיום לימודים, מתחילים להסתדר בחיים, חלקם מתחתנים. אני מנסה לבדוק האם אני יכולה לראות אותך בדמיוני בחליפת חתונה, לא! אתה נראה לי מגוחך, אתה עדיין במדים, מחבק אותי בלטרון, ואני יושבת עכשיו פה, לידך, באותה חולצה שחורה בה הייתי שם ב – 31.8.01 כשהיה לי ברור שאסור היה לך לשנות את מה שנקבע עבורך.... מהי האזכרה עבורי? יום שבו מזכירים לאחרים מי היית, אבל גם יום בו האחרים באים ורואים את עמוד השדרה שלי – עמוד שדרה של שכול. כן, נראה לי שהקטעים השונים הם מעין תצלום רנטגן המצלמים את השתקפות דמותך וחסרונה.

מי אתה, שכול שלי? אתה מחנק בגרון שאין לו מילים אבל אתה גם חברוּת גדולה ותשומת לב של אנשים אתה קשר מיוחד וחם עם הצבא וגדוד "דוכיפת" וחברים שלך שמגיעים מרחוק וחבורז נפלאה שנמצאת איתנו כל השנה.