שנה שמינית בלי רז

"מכל המילים שיצאו מגדרן


בימים של גאון ויגון ותקווה


שתי מילים יש פשוטות, איומות מכולן


שתי מילים נוראות "הוא היה". (יחיאל מוהר) "הוא היה". "הוא היה". מנסה לשדר את המילים למוח. נבהלת. מוחקת!


אתה איתי, ילד רז שלי!

8 שנים - כל כך הרבה איתך וכל כך מעט מחום גופך, ממבטך, מחיבוק של נער-חייל לאימא. 8 שנים של חיים בקווים מקבילים: מאד איתך – ומאד בלעדיך.


אתה יודע, ילד שלי, רק עכשיו, אחרי 8 שנים, אני מבינה ביני לביני שאני לא ממש קולטת את זה שאתה אינך. פיתחתי מנגנון מעולה של מפגשים קבועים איתך, הרבה יותר תכופים ממה שהיו לי איתך כשהיית בצבא. יש לנו זמן איכות, ואני יושבת איתך, משתפת, מספרת, מתייעצת, מקשיבה לך – כל כך חי. ואתה איננו. הגוף שלי דווקא זוכר שאתה לא ממש כאן. הוא משדר לי אותות. הוא בוכה באי-שקט, לא מוצא מנוח. יש ימים בהם אני מאבדת את החיוּת שבי. הגוף מגיב, אבל בראש, ואפילו בלב, אני לא ממש מרגישה או מבינה את מלוא המשמעות. כן, אני מאד מתגעגעת אליך, הרבה פעמים אני מתוסכלת מכך שאתה לא נמצא לעזור לי בכל מיני דברים: להקליד מהר במחשב, לתקן את התוכנה שלא עולה, לשוחח קצת עם אור, לדרבן אותו, להסביר לו דברים שהוא לא מבין בלימודים. בימי הולדת אין מי שיכתוב ברכה ארוכה ושנונה, אבל רוב הזמן אני מסתדרת לא רע. לפעמים אני פוחדת שאני מסתגלת לחיות בלעדיך. רק עם השירים אני לא מצליחה לְהִתְחַבֵר – הם חזקים ממני. הם מצליחים לחדור את הלב ולפתוח את מה שסגור שם כל כך חזק. אז אני דואגת לא לשמוע שירים. רז שלי, אין לך מושג (ואולי כן) איזה מנגנונים אדירים יש לי שמגינים עלי. שומרים שלא אפגוש את חסרונך במלוא הדרו וכובדו. אני פוגשת רק בגבולות האפשר שלי. יו... כמה אני פוחדת מהרגע שזה יכה בי ואבין: רז איננו! איננו! איננו! חבריך מתחתנים, בוודאי לא ירחק היום בו יהיו להם ילדים, ואני מגרשת את המחשבות, לא מדמיינת אותך כחתן מתחת לחופה, לא ממש רואה אותך סטודנט או מטייל בעולם.


יודעת לדמיין אותך רק בדבר