שנה שמינית בלי רז

"מכל המילים שיצאו מגדרן


בימים של גאון ויגון ותקווה


שתי מילים יש פשוטות, איומות מכולן


שתי מילים נוראות "הוא היה". (יחיאל מוהר) "הוא היה". "הוא היה". מנסה לשדר את המילים למוח. נבהלת. מוחקת!


אתה איתי, ילד רז שלי!

8 שנים - כל כך הרבה איתך וכל כך מעט מחום גופך, ממבטך, מחיבוק של נער-חייל לאימא. 8 שנים של חיים בקווים מקבילים: מאד איתך – ומאד בלעדיך.


אתה יודע, ילד שלי, רק עכשיו, אחרי 8 שנים, אני מבינה ביני לביני שאני לא ממש קולטת את זה שאתה אינך. פיתחתי מנגנון מעולה של מפגשים קבועים איתך, הרבה יותר תכופים ממה שהיו לי איתך כשהיית בצבא. יש לנו זמן איכות, ואני יושבת איתך, משתפת, מספרת, מתייעצת, מקשיבה לך – כל כך חי. ואתה איננו. הגוף שלי דווקא זוכר שאתה לא ממש כאן. הוא משדר לי אותות. הוא בוכה באי-שקט, לא מוצא מנוח. יש ימים בהם אני מאבדת את החיוּת שבי. הגוף מגיב, אבל בראש, ואפילו בלב, אני לא ממש מרגישה או מבינה את מלוא המשמעות. כן, אני מאד מתגעגעת אליך, הרבה פעמים אני מתוסכלת מכך שאתה לא נמצא לעזור לי בכל מיני דברים: להקליד מהר במחשב, לתקן את התוכנה שלא עולה, לשוחח קצת עם אור, לדרבן אותו, להסביר לו דברים שהוא לא מבין בלימודים. בימי הולדת אין מי שיכתוב ברכה ארוכה ושנונה, אבל רוב הזמן אני מסתדרת לא רע. לפעמים אני פוחדת שאני מסתגלת לחיות בלעדיך. רק עם השירים אני לא מצליחה לְהִתְחַבֵר – הם חזקים ממני. הם מצליחים לחדור את הלב ולפתוח את מה שסגור שם כל כך חזק. אז אני דואגת לא לשמוע שירים. רז שלי, אין לך מושג (ואולי כן) איזה מנגנונים אדירים יש לי שמגינים עלי. שומרים שלא אפגוש את חסרונך במלוא הדרו וכובדו. אני פוגשת רק בגבולות האפשר שלי. יו... כמה אני פוחדת מהרגע שזה יכה בי ואבין: רז איננו! איננו! איננו! חבריך מתחתנים, בוודאי לא ירחק היום בו יהיו להם ילדים, ואני מגרשת את המחשבות, לא מדמיינת אותך כחתן מתחת לחופה, לא ממש רואה אותך סטודנט או מטייל בעולם.


יודעת לדמיין אותך רק בדברים שאני מכירה אותך בהם, ואז לרגעים מתכווץ הלב, ואני שוב חוזרת להיות אסופה. רואה את האחיינים שלך, רואה אותך משחק איתם על הרצפה, צוחק, קופץ, כן, תמונה שלך משתולל עם ילדים קטנים חקוקה היטב בתוכי. הוי, כמה מפסידים הנכדים שלי. אתה, ילד, אינך מפסיד אותם. החיים שלך הסתיימו. הנשארים מפסידים את דודרז. רואה אותך יושב בחדר מול המחשב.... אפילו את החדר שלך מיהרתי לפרק, להעביר לאור. כל כך שמרתי לא לפגוש את הכאב! באזכרה של אודי גולדווסר קרנית הספידה אותו ואמרה, בין השאר, שהכירה כל נקודת חן של אודי. חשבתי על ההבדל בין קינה של רעיה-אלמנה לקינה של אם שכולה. הרגשתי קנאה. כן, גם אני היכרתי כמעט כל נקודת חן שלך, אבל אישה, חברה, רעיה, מכירה עמוק יותר את בן זוגה. התחושה שלי היא שלא היכרתי אותך היכרות מאד אינטימית. אני הלאה לא מכירה אותך. לא שמעתי עליך דברים חדשים אחרי שנהרגת, דברים שלא ידעתי קודם לכן. וטלי שיתפה אותי בהרבה דברים ובכל זאת... ואולי זו קנאה של אמא בכלה, בחברה – בלי שום קשר לחי או מת, ובכל זאת – מן תחושה שאני מכירה רק פס ממך. לא מכירה את כולך. אני זוכרת את היום בו טלי ואתה נפרדתם. נכנסת הביתה אחרי שחזרת ממנה, הודעת לי שנפרדתם וביקשת שלא אשאל שאלות ולא אדבר על זה. הצהרת שזה שלך וזהו. איזו נחישות, איזו החלטיות. זוכרת אותך עומד ליד השולחן בפינת האוכל בקצה הסלון. מדווח. הדמעות יורדות עכשיו. הן לא בוכות את הבכי שלי, הן בוכות את הקושי שלך. עלם שנפרד מהחברה שלו. אני רואה את אור עכשיו, כל כך אוהב את עדי, לרגעים חושבת: האם ככה אהבת את טלי? איך באמת הרגשת? כל כך הרבה שאלות מתעוררות, ועליהן אינך עונה בשיחות שלנו. לכל היותר אתה מנסה להסביר לי שאין בהם כל טעם עכשיו. אתה לא מדבר עליך, רק עלי.

8 שנים, ילד שלי, איתך ובלעדיך.


נעה על ציר השנה, לפעמים מחוברת, לפעמים מפוזרת. לפעמים עוצרת, נוגעת קלילות, אומרת בתוכי: רז, רז. מגלגלת את המילה כמו שביטאתי כשניסיתי להעיר אותך: רז, קום! רז!

ואתה - שותק.

מהרהרת. מעלה את קולך באוזניי: "שלום, הגעתם לתא הקולי של רז. אין באפשרותי לענות עכשיו..." משחזרת את הדקות הראשונות כשהודיעו לי שנהרגת. לא היה שם אף אחד שיטלטל אותי חזק ויגיד לי:"עצרי, אימא, הבן שלך נהרג! נהרג! תני לזה להגיע אליך!" לא. מיד לקחתי את הטלפון והתחלתי לתפקד. ומאז – אתה דואג שאשפר את תפקודי ואדייק אותו למטרות שלנו. שלי ושלך. גם אתה, ילד שלי, לא עוזר לי להיות עם חסרונך. לא! אל תיעלם! תמשיך להיות איתי! לפחות ככה יש לי משהו. זה לא רִיק גדול. משהו בכל זאת יש לי ממך, אז תישאר ככה. אל תלך. כן, ילד יקר שלי , אתה תמיד איתי.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל