שנה תשיעית בלי רז

תשע שנים בלי רז


הקרקע מוכנה מדושנת כהלכה בדמעותיך, אַתְּ פתוחה לחבק בחיקך את כל עוצמתו של הכאב. מכינה עצמך כמו בהריון לקראת יום הולדתו, מוסיפה עוד ועוד כאב, עוד תמונה חסרה, עוד ועוד געגוע, ב – 28 במרץ את יולדת בייסורים אֵין אחד גדול, ובי"ז במרחשוון את מכניסה את היילוד בברית השכולים: עומדת מול הקבר הדומם, לובשת את שִמְלַת המילים וצועקת בדממה: רז! ! !




תשע שנים. איך מְכַמְּתִים תשע? תשעה ירחים נושאת האם את עוברהּ בְּרַחְמָהּ. תשע שנים אני מגדלת בתוכי, ילד רז שלי, את כאב אובדנך. בהתחלה הכאב היה קטן, מודחק, רק במידת- יכולתי לקלוט אותו. עם השנים הוא גדל.

כמו העובר המתפתח מחודש לחודש, גם לכאב יש כבר גוף ופרצוף וצורה: דמות חבריך שבגרו, סיימו שלב ראשון בלימודים, מסודרים במקומות עבודה חדשים, מתחתנים, דמות אחיך הצעיר שארז את חפציו, עזב את הבית והתחיל ללמוד. במחטף רגשי, בלי שליטה, מפלחת אותי מחשבה: "רז לא עזב את הבית. רז לא פינה בעצמו את הבגדים והספרים שלו. רז לא אסף והוציא בעצמו את המזכרות המשמעותיות לו. רז לא יצא ללימודים". כן, האובדן כבר כמעט מגובש. צורתו: "אין" ו"רז לא ....". אנשים באים לאזכרז להתייחד איתך, צריך לספר עליך, אז מה פתאום שאספר מה קורה לי? מה קורה בעולמי? מה קורה בעולמנו שחסר אותך? מה קורה אצלנו בלעדיך? אני מבולבלת. איתך ואיתי. עם אין דברים חדשים לספר עליך, ועם המון שינויים בהבנתי את השכול. יודעת ולומדת את ה"אֵינְךָ" שבי . אז מה נשאר אם אין חדש עליך? לספר על תחנות בחיי ובחיי הסובבים אותך – תחנות בהן אתה לא תעבור ומן הסתם גם לא עברת. ושוב עולה הבלבול: בשביל מה זה טוב? אבל מה לעשות, המחשבות קופצות: השנה נועם גל התחתן, ואתי יאיר כבר אימא, ולפני ארבעה ימים אופיר ויונית התחתנו. והמחשבות רצות... רגע, לא היכרת את יונית, אבל יונית הכירה את אופיר בזכותך! בזכות זה שנפלת. אז הנה עוד אירוע שיש לך חלק די משמעותי בו. ונום-נום אחייניתך כבר יודעת שאתה מת. יודעת שהיית חייל גיבור, ואנשים רעים הרגו אותך. הגיע הזמן לספר לה כי היא אמרה שאיננה זוכרת אותך ותהתה איך זה שאתה אף פעם לא בא לבקר אותה, ואל סבתא אורה באה רק טלי בלי רז, והיא הרי מכירה את דוֹדוֹרֶז (זה השם שהיא ותולי המציאו לאור) אז איך זה שהיא לא ראתה אף פעם את דוד רז? ממש לא יפה מצידך. אז אבי הסביר לה, וביום הזיכרון היא הדליקה איתי נר גדול עצוב לזכרך.

תשע שנים בלעדיך! בלעדיך? אתה הרי כל כך הרבה איתי. תשע שנים. את מה אני מזכירה? את הכאב שלי? את האין-ילד שלי? רוצה לעצור לרגע את דבריי, לפנות לנוכחים ולבקש: עצמו עיניים, העלו לדקה את רז בדמיונכם, תהיו איתו, תהיו לרגע עם הילד שלי, תהיו איתו ועם מה שנתן לכם בחייו, ועם האורות ששלח אליכם אחרי נפילתו. רוצה לעצור, להגיד לכל אחד מהנוכחים: תגיד/תגידי במילה אחת: מה רז בשבילך? הומור, חכמה, נינוחות, דרך ארץ, עדינות, שנינות, יכולת השקעה, ביישנות, נהג גרוע, עוזר, אכפתי, להקת כוורת, בארי סחרוף, הקלדה מהירה במחשב, "עוד חוזר הניגון", שיעורים ממחברת ריקה, "סבתא'לה, מה המצב?" הצטיינות, יכולת רטורית, צניעות, מבולגן, ילד, ומה היינו בשבילך? תשע שנים. מישהו הכניס יד לתוכי ובחש את קרביי, ושום דבר לא יושב במקומו. יד הגורל חפרה בגופי, טלטלה חזק את תוך מוחי, ועכשיו עלי לסדר מחדש אותי. לא יודעת להחזיר לסדר הישן יוצרת אורה אחרת, שונה, אורה הכפולה: אורה – אם שכולה ואורה של האור. טוב, ילד חסר שלי, גנבתי עוד כמה רגעים של "אתה ממש חי לי" נשיקות אימא. הי, מצחיק, אם אנשים היו מדפדפים ביומנים שלי והיו רואים איך בכל מפגש איתך אני פותחת: "ילד רז שלי, ומסיימת: מתגעגעת, נשיקות. אימא" – היו מבינים כמה ילד מת יכול להיות חי לאימו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל