שרים עם זכר הנופלים - דברים בשם השכולים ערב גדוד "דוכיפת"


"ארץ טובה שהדבש בעורקיה אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל." (ירון לונדון) ערב טוב משפחות שכולות יקרות לי מאד, ערב טוב לרז שריג המג"ד, למפקדים לחיילים, מכובדיי כולם, לפני 29 שנים ושבוע ילדתי את רז, ברחמי יש היום מקווה גדול של חרוזים, אני משחילה חרוזי דמעות על חוט, והוא נמשך מהרחם אל הלב והצוואר, מקיף את גרוני, ממאן לעלות לעיניי. אתם, חבריי למשפחת השכול, מכירים בוודאי את ההרגשה – יום הולדת של הילד, חג החירות שבפתח ואחריו – יום הזיכרון.... אני מתבוננת בחרוזי הדמעות ובוחרת להוסיף להם פנינים של אור יוצרת ענק מעורב, שלרגעים סוגר על גרוני, אך לרגעים הוא מאיר ומקשט אותי בחוויות נפלאות של אביב ופריחה וקשר חם. 9 שנים וחצי מאז שרז נהרג לא רחוק מכאן, במקום שקיבל לימים את השם "עיקול רז". 9 שנים וחצי בהם אני לומדת את השכול. מגיעים אליו בבת אחת, בדפיקה על הדלת ולומדים אותו באיטיות, בכל נים ועצב בגוף. לומדת ומתפתחת ומשתנה. בהתחלה אמרתי שאיבדתי ילד. היום אני יודעת: לא איבדתי את רז שלי, הוא איתי בחלקים גדולים מחיי, איבדתי פורמט של ילד, ואני לומדת לחיות עם פורמט אחר שלו. פורמט מוגבל יותר, ילד בלי המימד הפיזי, מעין ילד וירטואלי. תוהה על משמעות הזיכרון, משמעות ההנצחה, לומדת את כוח הכבידה של ה"אין", ומוסיפה לו עוד ועוד "יש", מנסה לאזן, תוהה על הקשר בין השכול הפרטי שלי לשכול הכללי והשכול הציבורי, בודקת מה משמעות אובדן חייל למפקדים, לחיילים-חברים, מה משמעות אובדן של חייל לנרטיב של הגדוד. הגדוד איבד חיילים, אבל בכל זאת כל חייל שנפל קיים בתודעת הגדוד, הגדוד כ"ישות". הגדוד דואג שזה לא יהיה אובדן. מעצב נוכחות אחרת לחיילים שנפלו. חלק מעבודת עיצוב זו הוא הקשר עם משפחות הנופלים. ההזנה היא הדדית. הקשר חשוב גם לנו, השכולים, וגם למפקדים ולחיילים. הערב הילדים שאינם נמצאים איתנו כאן בנוכחות חזקה - דרך תמונה, דרך שיר שאהבו, דרך זיכרונות שהתעוררו. ילדינו ישנם. הם הווים. אני עומדת פה ונושאת דברים בשם משפחות הנופלים, האם אפשר לשאת דברים בשם השכולים? הרי כל שַכּוּל וְשַכּוּל חי את ילדו שנפל בדרכו שלו, בוחר את מידת ה"אין" וה"יש" המתאימה לו. ובכל זאת נדמה לי שהתודה וההוקרה, בראש ובראשונה לך, רז המג"ד, משותפת לכולנו. אתה שעיצבת קשר של צליל, של תמונה, של מפגש שנתי מעבר ליום זיכרון, שוזר במחרוזת הכאב שלנו פרחים צבעוניים של קשר, של חיבור לחיים, ועל כך: יישר כוח. משותפת לכולנו גם התודה לדנה, מש"קית החינוך, שטרחה, נדנדה בשיא העדינות, לא ויתרה, וייפתה את מחרוזת הכאב שלנו בחרוזי ליבה החם. תודה לכל שאר המפקדים, הנגדים, החיילים, שטרחו היום ושומרים על קשר חם ומיטיב איתנו, בני המשפחות, לאורך השנה. קשר אמיץ שלא פוחד מהכאב שלנו וממחרוזת הדמעות, קשר שמחזק אותנו, השכולים, אך מחזק גם כל אחד ואחד מחיילי הגדוד וממפקדיו. קשר שמשמעותי לנו ככל שחולפות השנים. בתחילת דרכי בשכול אמרו לי: "חכי, תראי, זה ילך ויעשה קשה יותר, כואב יותר", היום אני יודעת שהדבר שגדל אצלי במשך שנות השכול זה היכולת שלי לחוש את הכאב. בהתחלה שמרתי על עצמי, נתתי לכאב לגעת בי במשורה. עם הזמן, ככל שהתחזקתי, למדתי להרשות לו לגעת בי יותר ויותר. ולפעמים רק נדמה שזה יותר כואב, ובימים של שמחה וימי הולדת, ובימי חגים וזיכרון הצבע העז של הילד שנפל הוא צבע הבדידות והלבד. הוי, כמה חשובה אז המילה החמה, הקשר האנושי, הידיעה שהילד היה משמעותי לא רק לנו, השכולים, הידיעה שהוא חשוב גם לצבא, לחברים, למפקדים. הידיעה שגם אחרים זוכרים. כן, מפקדים וחיילים יקרים, אתם בהחלט נותנים לנו להרגיש מוקפים, מחובקים, שייכים אתם מוסיפים אור לעולמנו ועל כך – תודה. לפני סיום אשא תפילה לשובו המהיר של גלעד שליט לחיק משפחתו " תום המרדף מסתתר בנקיק ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, אך לסופו הוא יבוא כמו השמש אשר ממזרח היא תבוא. אז לא יותר אמהות תקוננה ולא על בניהם האבות, כן הוא יבוא ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות". (ירון לונדון)

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל