שתים עשרה שנים עם רז אבל אחרת

שתיים עשרה שנים מאז נפילתך.

עשר שנים הייתי כמעט בלעדיך,

שנתיים אני איתך, אבל אחרת.

מה משמעותם של השנים בחיי אם שכולה?

לאט לאט זזה, ופתאום אני במקום מעט שונה.

בהתחלה לא זוכרת היכן הייתי בשנים הראשונות

ופתאום מבינה שהרפיתי

וכרגיל עוסקת בעצמי, האם יש משהו לעסוק בך?

עוסקת במה השכול עשה לי.

איזו צורה ודמות יש לשכול שלי.

צורה של חרדה.

כבר סיפרתי שהגעתי לשלב בו אני פוחדת שלא אזכור,

ואם לא אזכור –  מה יקרה?

אז מה בעצם נשאר ממך?

שֵם? מצבה? הרי המים מתחתיה השמידו כמעט הכול.

אז מתגעגעים כל הזמן אל משהו שיכול היה להיות והוא איננו.

אבל גם לא היה.

אז איך מתגעגעים לאין?

איך מתגעגעים למשהו שלא קיים, אבל גם לא היה קיים?

ויש כל כך הרבה פנטזיות שהתנפצו,

כמיהות,

תהיות,

וקנאה.... הוי הקנאה! היא כל כך נוכחת.

קנאה בהורים שיש להם הרבה ילדים,

קנאה בחברים שלך שהפכו להורים,

קנאה בכאלה שיש להם המון נכדים,

קנאה בכאלה שבשולחן החג אף אחד אינו חסר.

האם זה צבע השכול? קנאה?

אצלי השכול איננו עננה שחורה

שנוסעת איתי ממקום למקום.

השכול שלי הוא צבע מיוחד

שצובע את כל מחשבותיי,

תמונותיי, עברי,

בגוון חדש, אחר,

ממציאה צֶבַע חדש:

צבע שכול.

יש לי באחת הכיתות תלמיד בשם רז. פטפטן. אני מתחננת לפניו שלא יפטפט כדי שלא אצטרך לומר לו: "רז! רז!" בריש גרונית בולטת. ובכיתה אחרת תלמיד שלא מצליח להתעורר בבוקר, נזכרת בכל פעם מחדש כמה קשה היה להעיר אותך. נזכרת... מספרת... מרפרפת... עוברת מהר לסדר היום. כן, אתה איתי, המון איתי, כמעט כל יום שואלים אותי על תכשיטי רז שלי. לומדת להגיד: "לכל אחד יש רז משלו". לפעמים מוסיפה: "זה הילד שלי". ושותקת.

אז איך אוכל לומר שאתה לא איתי?

איך אני יכולה לחשוש שאני שוכחת?

אתה כל כך איתי, אבל בטיפות קטנות, רק כמו שבאר בטני יכולה להכיל. ולא חלילה בטיפות שחורות, אלא בסגולות, בטורקיז, בשפע צבעים.

השכול איננו עצב.

השכול איננו יגון.

השכול הוא מהות אחרת שלי. מהות שונה ממה שהייתי לפני נפילתך.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל