יום שישי בערב.
דפיקה על הדלת,
ילדִי ניגש
חזר ובפחד אמר:
"אמא, זה אלייך".
קמה, פונה
והם כבר כאן.
"רק תגידו לי שהוא פצוע"
מתחננת. ויודעת!
הוא איננו!!!!!!!
מתחילה מסע.
מסע של שכול
בארץ לא מוכרת -
ארץ העצבוּת והדמעות.
ארץ החֶסֶר.
ארץ הכאב.
הכאב כמו ההר הגדול
מִדְבָּר ללא צל,
הר ענק של חול,
בדיוק כמו השכול,
בלי טיפת ירק,
בלי נקודת אור.
מציבה תמרורים
לעצמי
ולאחרים -
שיצטרכו ללכת
בשבילים דומים.
הרים עצומים של געגועים
מורדות תלולים
של שְחוֹר חונק
במסע
אין סופי
של שְבִילֵי
השכוֹל
ילד רז שלי, 21 שנים! שנות מותך רבות יותר משנות חייך, חייך איתנו גדולים יותר ממותך! 21 שנים. אין לשנים שום משמעות בכל מה שקשור לתקופה שאתה לא איתנו. 21 שנים. דברים בעולמי משתנים, אני גרה עכשיו מול הים
ילד רז שלי, "מסכנה" הן פלטו בעוברן ליידי על השביל בהביטן אלי, האישה על האבן! "מסכנה"! סיננו. ואני הייתי כל כך עסוקה בחיזוק הכיתוב על האבן, בדאגה ליפות את חלקתך, בלשתף אותך בחיי, מרוכזת בפגישה איתך ובכ
ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –