תמרורים במסע השכול

יום שישי בערב.

דפיקה על הדלת,

ילדִי ניגש

חזר ובפחד אמר:

"אמא, זה אלייך".

קמה, פונה

והם כבר כאן.

"רק תגידו לי שהוא פצוע"

מתחננת. ויודעת!

הוא איננו!!!!!!!


מתחילה מסע.


מסע של שכול

בארץ לא מוכרת -

ארץ העצבוּת והדמעות.

ארץ החֶסֶר.

ארץ הכאב.


הכאב כמו ההר הגדול

מִדְבָּר ללא צל,

הר ענק של חול,

בדיוק כמו השכול,

בלי טיפת ירק,

בלי נקודת אור.


מציבה תמרורים

לעצמי

ולאחרים -

שיצטרכו ללכת

בשבילים דומים.


הרים עצומים של געגועים

מורדות תלולים

של שְחוֹר חונק

במסע

אין סופי

של שְבִילֵי

השכוֹל

פוסטים אחרונים

הצג הכול

19 שנים עם רז - אבל אחרת

ילד רז שלי, אפור. כול כך אפור בחוץ ובלב. רעם בי הלילה מאד- עוצְמַת כאב האין. 19 שנים שאתה אינך לי במימד שאני כל כך רוצה! 19 שנים! לא ממש תופסת! מה, כל כך הרבה שנים לא חיבקתי אותך? אם תגיח לרגע ותבוא –

ח"י שנים עם רז – אבל אחרת

ילד רז שלי, ח"י שנים שאני מגדלת ילד מת, והריון הַיָּגוֹן קשה מִנְּשׂוֹא! אז אני שומרת על עצמי. שָׂמָה סֶלַע עַל רֶחֶם הַכְּאֵב, כדי לא להרגיש את עוצמת ה"אין". גומעת את מרחק השנים, מחליקה על הקילומטרים

17 שנים איתך – אבל אחרת

17 שנים אני חיה עם מותך. 17 שנים מגדלת ילד מת, ואתה גדל בתוכי ואין בי מקום להכיל את כל היגון של מותך! עשרה חודשים נשאתי אותך ברחמי, 17 שנים אני נושאת אותך בתוכי ומותך כל כך גדול בי שצר גופי להכיל! אז

אתרז - אתר ההנצחה לסמ"ר רז מינץ ז"ל