top of page
אורה לפר מינץ

תמרורים במסע השכול

יום שישי בערב.

דפיקה על הדלת,

ילדִי ניגש

חזר ובפחד אמר:

"אמא, זה אלייך".

קמה, פונה

והם כבר כאן.

"רק תגידו לי שהוא פצוע"

מתחננת. ויודעת!

הוא איננו!!!!!!!


מתחילה מסע.


מסע של שכול

בארץ לא מוכרת -

ארץ העצבוּת והדמעות.

ארץ החֶסֶר.

ארץ הכאב.


הכאב כמו ההר הגדול

מִדְבָּר ללא צל,

הר ענק של חול,

בדיוק כמו השכול,

בלי טיפת ירק,

בלי נקודת אור.


מציבה תמרורים

לעצמי

ולאחרים -

שיצטרכו ללכת

בשבילים דומים.


הרים עצומים של געגועים

מורדות תלולים

של שְחוֹר חונק

במסע

אין סופי

של שְבִילֵי

השכוֹל

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הרהורז כשהלב צר מלהכיל

די! מספיק זמן אתה חלל! הגיע הזמן שתחזור! כבר אין לי כוח להיות אם שכולה. מה זו החופשה הגדולה שלקחת מאיתנו? אתה לא רואה כמה  אתה חסר? באמצע...

הרהורז של ערב יום הולדת

173 ימים ולמי יחגגו יום הולדת? לֹא הֵבַנְתִּי נָכוֹן אֶת הַסִּימָנִים. זֶה לֹא בִּרְכַת "חַג שָמֵחַ" שֶעוֹרְרָה אֶת כַּעֲסִי, זֶה לֹא...

22 שנים

י"ז במרחשוון תשפ"ד 1.11.23 ילד רז שלי, 22 שנים אני צועדת יד ביד עם דמותך, כמציגה אותך לרואים ומכריזה במילה הכתובה: "תכירו, זה הילד שלי!"...

Comments


bottom of page